לכל מקום שאני הולכת אני מרגישה לחוצה

 

לרוב האנשים ללכת למסיבות או ללכת לקניון או סתם אפילו לצאת לרחוב נראים דברים רגילים… שגרתיים… הכי פשוטים שיש.

 

אך לא בשבילי. לכל מקום שאני הולכת אני מרגישה לחוצה לא יודעת איך להסביר אבל ממש לחוצה! … אנשים תמיד מסתכלים עליי ואני מרגישה נבוכה ונהית אדומה ויש לי גם על הדרך התקפי חרדה ואז אני בכלל מרגישה עוד יותר לחוצה מזה שאנשים רואים שאני בלחץ וזה אוכל אותי מבפנים… אני פשוט לא יודעת איך לעמוד, כל תנועה שלי בעיניהם ניראת מוזרה! אני מרגישה כאילו עוד שניה אני מתעלפת!!!

 

מגיל 4 בערך התחלתי להרגיש מתוחה ליד אנשים… לא פתחתי את הפה… התביישתי לדבר… בגן לא התחברתי עם אף אחד חוץ מאולי חברה אחת. כל הזמן בכיתי כשאמא שלי ליוותה אותי לגן ולא רציתי שהיא תעזוב אותי.

 

התביישתי בגן, בבית הספר היסודי. בחטיבה הכרתי חברות והתחלתי לפתח שיחות עם אנשים החרדה פחתה אבל עדיין כל יום בשבילי זה היה פשוט הישרדות. בתיכון המצב היה עוד סביר אבל עדיין לא עשיתי דברים שאהבתי רק בסוף כיתה יא' – עשיתי שינויים.

 

השינוי הראשון שלי היה פשוט לעבור למגמה שאני אוהבת – וכך עשיתי. הרגשתי לחוצה בחברת תלמידים שלא הכרתי אבל עשיתי את זה והרגשתי נהדר. למדתי דברים שמעניינים אותי וזה עשה לי טוב בלב.

 

תמיד הייתי הכי שקטה. התבישתי להרים את היד ולשאול שאלות ליד כל הילדים האחרים וכתוצאה מזה נכשלתי במבחנים! במיוחד במתמטיקה ושנאתי עוד יותר כשהמורים שאלו אותי שאלות בכיתה וכשלא ידעתי לענות נהייתי אדומה והמחשבה הזאת שלא ידעתי לענות ליוותה אותי עד סוף היום חשבתי לעצמי איזה פדיחות… מה אחרים יחשבו עליי. איזו טיפשה! ואחר כך בכיתי בבית ולא רציתי שישמעו אבל ההורים שמעו ולא הבינו למה אני כזאת רגשנית ולמה אני עושה כאלה דרמות מכל דבר קטן!

 

היו ימים שלמים שפשוט באתי לבית הספר ובכיתי כי נמאס לי מהחרדה !נמאס לי!

 

למי שאין חרדה חברתית לעולם לא יוכל להבין את הבן האדם שיש לו את זה!

 

אבל זה עוד כלום בהשוואה למה שחיכה לי בהמשך…הצבא.

 

הכי גרוע בשבילי זה היה הצבא. חשבתי הנה אולי שם החרדות יפחתו, אכיר אנשים, אתחבר יהיה טוב ונחמד. אז זהו שלא…

 

בטירונות שרדתי, בקורס פעם ראשונה בחיי שרציתי למות… עברתי טראומה מסויימת כשאני נזכרת בזה אני כועסת על זה שלא יכולתי לפתוח את הפה ולהחזיר והכל בגלל החרדה… עולות לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת בזה… אם רק הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה ולעצור אותו ולשנות משהו. להחזיר להן בקללות בצעקות כמוהן! אני לא שקטה ולא ביישנית… פשוט באותו הרגע הח"ח שיתקה אותי. הרגשתי קפואה עומדת במקום ולא מצליחה להוציא מילה. רק דמעות יורדות ו…."די נמאס לי אני רוצה למות ,תקחי אותי מפה בבקשה"…אמרתי לאמא בפלאפון בקול חנוק ובבכי אך היא לא הבינה את עוצמת הכאב שאני הרגשתי באותו הזמן… לא ישנתי ולא אכלתי כמעט במשך הקורס. כשהוא נגמר חשבתי שזהו מפה בטוח יהיה לי רק טוב… אבל לא. אני לעולם לא אהיה מי שהייתי פעם… אני יותר בחרדות. יש לי מצבי רוח משתנים .בסדיר לא יכולתי להמשיך. לא יכולתי. נגמרו כוחותיי. פניתי לקב"ן ולא ידעתי ממה להתחיל לספר לו כל כך התביישתי להגיד לו שיש לי ח"ח! הרי בצבא אין דבר כזה פרטיות! הכל הוא רשם במחשב מילה במילה הרגשתי אצלו על הספה לא בנוח כאילו אני בתחקיר! אז אמרתי לו שאני בדכאון ודברים אחרים אבל זה לא משנה העיקר שהשתחררתי! ואני מאושרת מזה והחרדות פחתו אבל עדיין… יש לפניי עוד דרך ארוכה.

 

– זה רק קטע קטן מחיי בקצרה –

 

אני חושבת לפעמים שהצבא זה מה שחיזק אותי כי עכשיו בשירות לאומי אני יותר פתוחה עם אנשים, אני יכולה לענות לטלפונים, אני יכולה להרים את הקול שלי אם אנשים לא מתייחסים אליי יפה וכדומה. אני יכולה לעמוד על שלי! אני יכולה להתווכח עם אנשים כשצריך! לפני זה לא יכולתי לפתוח את הפה ישר הייתי פורצת בבכי.
ומצד שני אני גם כועסת שעברתי את זה כל כך כועסת שאין לי מילים אפילו לתאר את מה שאני מרגישה!

 

 

nicegirl20

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.