האם סגנון הקשר המשפחתי יכול לנבא חרדה חברתית

האם סגנון הקשר המשפחתי יכול לנבא חרדה חברתית

 

חרדה חברתית הינה אבחנה חדשה יחסית, הוכרה בDSM III  בשנת 1980 וכקטגוריה נקבעה בשנת 1966 (מרום , 2006). מדובר על הפרעה שהיא מן השכיחות בקרב ילדים ומתבגרים (רוטברג וויצמן, 2008). ביטוייה יכולים להיות בצורתם המוכללת (Generalized social anxiety disorder) וזו מופיעה לרוב עם תחלואה נלווית. במקרים מסויימים, כאשר החרדה מתחילה בגיל צעיר היא עלולה להופיע בשילוב עם אילמות סלקטיבית/ברירנית (selective mutism) – מדובר בילדים הסובלים מכך שאינם מדברים כלל במצבים מסוימים ובאחרים כן (שם, 2008). גיל ההופעה הוא בין 3-6 ושכיח יותר אצל בנות (יצחק ועמיתיו, 2012). המאפיין העיקרי של חרדה חברתית הוא הפחד מסיטואציות חברתיות שמבוססות על מחשבות שליליות. הסובלים מחרדה חברתית מחזיקים באמונה כי אנשים הם ביקורתיים, שיפוטיים ותחרותיים וכן מחזיקים באמונה כי הם עצמם חסרי יכולת, בעלי מוגבלות באיכויות ומשום כך אינם עומדים באותם סטנדרטים של החברה הנדרשים מהם(מרום ועמיתים, 2011). החשש הגדול ביותר הוא מהתגובה הגופנית של החרדה שיכולה להתבטא בהסמקה, רעד, בחילה, דפיקות לב, גמגום ועוד. תסמינים אלה קשורים לעוררות המערכת הסימפתטית. (רוטברג וויצמן, 2011). כאשר אנשים חווים חרדה חברתית, הקשב שלהם מופנה פנימה, והתסמינים הגופניים נחווים בעוצמה. היות שכך, הם בטוחים כי גם האחרים מבחינים בכך (מרום ועמיתים, 2011).

לרוב החרדה חברתית מועצמת בגיל הבגרות וזה כתוצאה מכך שבגיל זה, קבוצת השווים מקבלת משמעות בחיי המתבגרים. בשלבי ההתפתחות מוקדמים יותר עולות סוגיות של אמון, אוטונומיה והרחבת תחושת העצמי במערכת היחסים המשפחתית, כעת בגיל ההתבגרות סוגיות אלו יהוו אתגר משום שהם יתרחשו גם מול בני השווים (סרוף, קופר, ודהארט, 2004). בגיל ההתבגרות החשיבה מתפתחת לחשיבה בשלה והמתבגר מתחיל להבין את התנהגותו ובאמצעותה ללמוד להבין אחרים. כל פי אריקסון  הזהות מתקבלת ונקבעת בנקודת ההצטלבות שבין הילדות לבגרות, שם גם נעשה החיבור בין הפרט לבין העולם החברתי (מיטשל ובלאק, 2006). על כן היחסים בגיל ההתבגרות מאוד חשובים למתבגרים. רוב הקשרים עד כה היו בתוך המשפחה, וכעת איזון זה מופר והקשרים מול החברה מקבלים משמעות רבה יותר. לפי תיאורו של אלקינד (בתוך: סרוף ועמיתים, 2004), המתבגרים חשים כי הם נמצאים במוקד תשומת הלב של אחרים כתוצאה מפיתוח האגוצנטריות מתוך המושג  קהל מדומה. כיוון שהם מסוגלים כבר לחשיבה הבשלה, הם בטוחים כי ביכולתם לדעת גם מה האחרים חושבים עליהם. מאחר שהמחשבות העצמיות בחרדה חברתית הן: "כולם חושבים שאני משעמם", "אני מתנהג מוזר", "אם ישמעו מה יש לי לומר יחשבו שאני טיפש" וכיו"ב, ברור להם לגמרי, כי אלו הן המחשבות של האחרים, שתופסים אותם באותה דרך שהם תופסים עצמם.

המודל המקובל הן בהפרעות שונות והן בהפרעת חרדה חברתית הוא מודל פגיעות דחק לפיו מדובר בנטייה מולדת. כיצד איך והאם תבוא נטיה זו לידי ביטוי תלוי בגורמים הסביבתיים. אחד מן הגורמים הוא מזג מעוכב. לפיכך הנטייה היא להימנע מסיטואציות. אם הסביבה שבה גדל אותו ילד, היא חרדתית, קרוב לוודאי שאותו ילד יפתח את החרדה החברתית מתוך דפוס התקשרות בלתי בטוח. אם ההורים יספקו נתיב חדש של התקשרות תמנע הופעת החרדה (רוטברג וויצמן, 2011). לנטייה גנטית יש השפעה ניכרת. ילד להורים ביישניים, יש סיכוי רב להיות ביישן. מדובר על העברה מדור לדור באמצעות צופן גנטי. יחד עם הגנטיקה קיימים גם ההתנסויות של החיים והם אלה המעצבים את התנהגותנו (מרום ועמיתים, 2016).

במאמרם של רוטברג וויצמן (2011), הם מצביעים על כך שנמצא קשר בין דפוס התקשרות ביחסי הורה- ילד לבין בישנות וחרדה חברתית. בעיקר כשמדובר על הורים בעלי דפוס שליטה. הממצאים נתמכו על מחקרים רטרוספקטיביים. אולם, הם טוענים כי לא בהכרח הדפוס ההורי הזה יוביל להתפתחות חרדה חברתית. לעניות דעתי, יש קשר לדפוס הנסוג העצור (withdrawn/inhibited) שאפיוניו הם: חוסר יוזמה, חוסר תגובה לאינטראקציות חברתיות, התנהגויות חברתיות לא מקובלות. על כל פנים, ברור כי קיים קשר בין דפוס ההתנהגות של ההורה או של הילד (עם או בלי יחסי השפעה הדדים) לבין החרדה חברתית. במחקרה של איינסוורת', בתצפיות של 'הסיטואציה הזרה' נצפו תינוקות ונבדקה ההתקשרות. נמצא כי הדפוסים הראשוניים מנבאים את ההתנהגות העתידית של הילדים בגילאי 4-6 שנים מול אדם חדש. וכן נמצא שההתקשרות יש בה גורם המשפיע על עתידו של הילד (בולבי, 2016).

ממחקרים עולה גם קשר בין מצוקה רגשית של ההורה (חרדה, דיכאון) לבין הפרעות חרדה בילדות. כמו כן, אנשים רבים עם חרדה חברתית זוכרים חוויות של מבוכה, השפלה, בריונות, דחייה והצקות בילדות או בגיל ההתבגרות. החוויות הללו בדרך כלל זכורות ככאובות מאוד, ואכן לעתים מאורעות כאלה נתפסים כמרכזיים בהתגבשות זהותו של האדם. היות שכאב חברתי דועך לאט יותר מכאב גופני, מאורעות כאלה זכורים היטב וקל יחסית לשוב ולהיזכר בהם. הקלות שבהיזכרות עלולה להוביל לציפייה שמאורעות דומים עתידים להישנות, ולפיכך ייתכן שישתדלו להימנע ממצבים דומים (מרום ועמיתים , 2016).

מעבר למחשבות האוטומטיות השליליות ודפוסים (נרכשים או מולדים) קיימת בעיה נלווית שבה  בגיל הילדות והנערות, הסובלים מחרדה חברתית יוצרים בלבול בין מחשבות לרגשות. מדובר אפוא באי יכולת מנטליזציה. לא קיימת היכולת להבין את ההתנהגות של האחר או של העצמי מבחינת מניעים העומדים מאחורי ההתנהגות, כמו מחשבות ורגשות. מנטליזציה משלבת בין מרכיבים קוגניטיביים ורגשיים של העצמי ושל האחר (Bat-Or, 2010). לכן בחרדה חברתית הפגיעה היא  כפולה. מעבר לכך שתפיסה האישית לגבי העצמי והאחר מתעוותת, גם לא מתאפשר גילוי של חוויות סובייקטיביות מכיוון שלא נוצר תהליך דו כיווני בגלל ההימנעות ואז יש קושי להגיע לוויסות רגשי. ואף יותר, לא מתקיימת תקשורת עם האחר ונוצרת אי היכולת לפרש אותו וזהו דבר החיוני ליחסים חברתיים פוריים (שם, 2010).

מכאן נובע שהסובלים מחרדה חברתית נמצאים במעגל קסמים, הווה אומר הם נמנעים מקשרים חברתיים. לפיכך הם אינם יכולים "להתאמן" ולפתח את הכישורים החברתיים. ועם הגיל  והתגברות והשתלטות החרדה עולה רמת ההסתגרות והמופנמות ובייחוד האינטראקציות החברתיות, וכל אלה גורמים לשימור ההפרעה ואף להחמרתה.


נכתב על ידי רוויטל יוסף חי – מטפלת באומנות, מנחת קבוצות חרדה חברתית ומהצוות המנהל במים שקטים – העמותה להתמודדות עם חרדה חברתית.  

ביבליוגרפיה:

בולבי, ג. (2016). בסיס בטוח : התקשרות הורה- ילד והתפתחות אנושית בריאה (אחרית דבר: דוד אופנהיים). (ל. נתן, מתרגם) תל אביב: עם עובד.

יצחק, א., דורון, י., להט , א., וליבנה , א. (2012). אילמות ברירנית. הרפואה, 151(10), 597-599.

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו. (מ. ברגר, עורך) תל אביב: תולעת ספרים.

מרום , צ. (דצמבר 2006). הימנעות יחידים. MEDICIN פסיכיאטריה(2), עמ' 36-39.

מרום , צ., ניובורן, מ., לבין , מ

כל הזכויות שמורות ואין לבצע שימוש ללא אישור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.