שוב הפסקה, המרצה שחררה את כולם ל-10 דקות. אני קם מהכיסא, "תירגע, זה רק 5 מדרגות מפה, כמה צעדים והתאים ממתינים לך…" ניגש בהליכה מגושמת אל עבר השלט שמורה על כיוון התאים, מסתכל הצידה ובוהה בחלל כדי לא ליצור קשר עין עם סטודנט מוכר, ובתקווה לקבל את הזרם המיוחל. פותח את דלת השירותים ומגלה עשרות סטודנטים שוטפים את ידיהם בזרם קולח, מפטפטים, חלקם צועקים, ממשתנות ומהתאים. אני נכנס אל תא פנוי עם דופק של סיום מרתון ומחכה. הראש שלי צועק עליי: "מה, אתה מטומטם? איפה הזרם?!". הזמן כאילו תקוע אצלי אבל אנשים ממשיכים בשלהם, ורק אני מאחור, תקוע…מוריד את המים, שיחשבו שכן הצלחתי במשימה שלי, שלא נתקעתי מאחור…רץ לבניין המשרדים, שם השירותים מבודדים, נקיים וריקים, לא יפריעו לי שם, כאילו אני בבית…
נותן ספרינט חזרה לכיתה, שטוף זיעה יותר ממה שהייתי מקודם ומאחר להמשך ההרצאה. אני משפיל מבט, רק לא ליצור קשר עין, שלא ישימו לב למבוכה שמשתקפת מהאודם והזיעה שעל פני.
חוזר לכיסא שלי בפינת הכיתה, ורק מהרהר – האם אזכה להיות בריא?