סיכום קורס CBT ומיינדפולנס – "הצלחתי לדבר מעל במה בפני 150 איש, שיחסית לתחילת הסדנה זה היה בגדר דימיון בלבד". סיפורו של משה ז.
יהיה לי קשה לתמצת את הסדנה לכמה משפטים
הראשון יהיה שזה הדבר הכי טוב שקרה לי במהלך החיפושים שלי (כעשור) לבעיית פחד הקהל
הגעתי עם אוזן קשובה וראש פתוח והצלחתי לספוג כל כך הרבה ממאיה
אנחנו מתנהגים כל כך הרבה "באוטומט" ולא מודעים בכלל למצבי התנהגות או להתנהגויות ביטחון שלנו ובמיוחד כשמדובר בחרדה חברתית
בין היתר הבנתי כמה אני נמנע ומתחמק מלעשות דברים בתחום החרדה
הצלחתי להגיע לשליטה ולניתוח של כל סיטואציה, הצלחתי לקבל כלים שנשארו איתי לאחר הסדנה
הצלחתי לדבר מעל במה בפני 150 איש, שיחסית לתחילת הסדנה זה היה בגדר דימיון בלבד אבל בסוף הסדנה זה כבר היה מבחינתי הניצחון על החרדה
ולמעשה יש לי היום כלים להמשך ההתמודדות היומיומית עם החרדה
אין לי מילים להודות לכם ולהמליץ על הסדנה הזאת.
משה ז.
למדתי להיות כנה, לא לשפוט את עצמי לחומרה, לקחת דברים בפרופורציה, להעריך את מה שיש בי – סיפורו של ג.
הקשר הראשון שלי למים שקטים החל לאחר מפלס חרדה גבוה במיוחד, שהטריגר היה אירוע משפחתי. הייתה בי תחושה כי איני יכול לחזור לעבודתי. עם היסטוריה של שלושה פסיכולוגים והצלחות מינוריות, שוטטתי ברשת בחיפוש אחר פתרונות וכך הגעתי לקבוצה.
בשיחה שלי עם המנחים (רוויטל ויואב) העליתי את החשש שבשל מצבי אני עלול להפריע לקבוצה, שמן הסתם, המשתתפים בה באו על מנת לשפר את עמידתם מול קהל.
החשש עבר בפגישה הראשונה. יצאתי מוקסם מהאינטראקציה החברתית ומההנחיה. לאחר חודש וחצי שכלל עליות ומורדות בהתאקלמות, מצאתי עצמי מחכה במשך כל השבוע לפגישה.
הקבוצה התאימה לי כמו כפפה ליד, ההתנסות בקבוצה, השיחות העמוקות כל אלה השפיעו עלי על חיי.
עזר לי מאוד לדעת ולשמוע חשיפות של המשתתפים ולהבין שכולם פה עוברים, פחות או יותר את מה שאני חש. מתוך תגובות המשתתפים לדבריי למדתי רבות על עצמי. למדתי להיות כנה, לא לשפוט את עצמי לחומרה, לקחת דברים בפרופורציה, להעריך את מה שיש בי.
הלימוד המרכזי בתהליך שלי בקבוצה הוא שהצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי, למדתי מכולם אבל גם לימדתי.
הפידבקים שלי חזרו על עצמם, שלא תמיד צריך להיות מושלם, יש לקבל את המצב כמו שהוא, כיוון שלא ניתן בכוח לשנות אותו כשאי אפשר. ויתרה מכך יש לזהות את היתרון במה שיש ולשמוח בו.
אני רוצה להודות לכל אחת ואחד, במיוחד לרוויטל ויואב על התקופה המיוחדת שבהחלט הייתה נקודת ציון משמעותית בחיי.
למדתי להתמודד עם החרדה ולא לברוח או להימנע. לא פחות חשוב מכך גם למדתי לא להתייסר ברגשות אשמה כשהחרדה היתה חזקה ממני ונדמה לי שהיא מנצחת – סיפורו של נ.
לקח לי זמן רב להבין שיש לי חרדה חברתית ולאזור את האומץ ולהתקשר. במשך שלושה חודשים ניהלתי מו"מ עם עצמי אם להתקשר למספר שהופיע באתר או לא. חששתי להגיע ולפגוש אנשים חדשים. חששתי להיחשף. חששתי שידעו שאניסובל מחרדה חברתית. מעבר לכל חשתי בושה, חוסר בטחון וביקורתיות רבה כלפי עצמי וההתנהגויות המוזרות שלי. "למה אני שונה ?" "למה אני לא חיה חברתית כמו כולם?"."מה חסר לי ?" "למה כולם נראים בטוחים בעצמם?" "האם כך אמשיך עד סוף חיי ?"
באותו זמן חוויתי תיסכול בכל תחומי החיים: הייתי מדוכא, אדיש, התקשיתי לתקשר רגשית עם אחרים ולשתף מה עובר עליי, חזרתי לבית הוריי לאחר שנים של מגורים בשכירויות והמתח היה בשיאו: החיים נראו שחורים: ללא זוגיות ללא חברים מעבר למספר חברי ילדות שהקשר איתם לא נראה בעיני מספיק עמוק ואותנטי, בעבודה לא חשתי סיפוק והוצאתי את התסכול על מתכנתים שעבדו איתי ונמנעתי מקשרים ומפגשים חברתיים מחוץ לעבודה .
אבל החרדה החברתית היתה אורחת בחיי זמן רב לפני תקופה הזאת בחיי – תמיד היתי שקט ומופנם ..בספרי המחזור כתבו עלי שאני "מים שקטים חודרים עמוק" . הדרך שלי להתבלט היתה דרך הומור וצחוק והצטיינות בלימודים אבל בתוך תוכי תמיד רציתי יותר.
את המושג חרדה חברתית שמעתי בפעם הראשונה אצל פסיכולוג אצלו היתי מטופל, תיארתי לפניו את הבדידות המתסכלת, את הקושי להתחבר לאנשים חדשים, לקבוע דייט עם מישהו או לפנות אליו בפאב/מועדון, לאכול ארוחת צהריים בעבודה עם עמיתים , לענות לטלפונים, להחזיר טלפונים, להכין קפה במטבחון בעבודה ולתכנן כל פעם מחדש את המסלול מהמשרד אל המטבחון או השירותים בתזמון בו אפגוש מינימום של אנשים ולא אצטרך להתקל בהם. הוא המליץ ללכת לקבוצת חרדה חברתית. אמרתי לעצמי שאין מה להפסיד והחלטתי לנסות. לא רציתי לוותר לחרדה המעצבנת הזו שרק מעכבת אותי בחיים ומונעת ממני להגשים את עצמי ולהיות אותנטי ללא מסכות ופילטרים .
מחשבה אופיינית שרצה לי בראש היתה שאם אתן לאנשים להתקרב אלי הם יפגעו בי ויזלזלו ולכן כמעט בכל סיטואציה חברתית מיעטתי לדבר ולא הרגשתי נוכח בסיטואציה. מחשבותיי נדדו ודמיינתי את עצמי במקום אחר. חלק פירשו זאת כביישנות וחלק כמעופף או סטלן. זה היה קורה לי בארוחות משפחתיות כשיושבים מסביב לשולחן ויש שקט ואח"כ צריך לנהל שיחות סלון וזה היה קורה לי בארוחות צהריים בעבודה בהן ישבתי בשקט וקיוויתי שלא יפנו אלי וישאלו שאלות .
בעבודה נהגתי להימנע מימי כייף וגיבוש. באירועים כמו חתונה של חברים – שבהם הייתי אמור להרגיש הכי חופשי – הרגשתי שאני לא עצמי וזה יצר תחושת תסכול רב ורק רציתי שהאירוע יסתיים ואצא ממנו ב"שלום". היה לי אפילו קשה לגשת למטבחון בעבודה ולעשות לי קפה כי כולם היו שם – שותים קפה צוחקים וקוראים עיתונים ואני לא רציתי למשוך תשומת לב.
לאחר שאזרתי אומץ והגעתי לפגישות ב"מים שקטים". התמזל מזלי ופגשתי שם אנשים מדהימים כל אחד עם סיפור משלו וחרדה חברתית שבאה לידי ביטוי בצורה שונה . עד שהגעתי לקבוצה חשבתי שאני היחיד עם החרדה הזו ופתאום גיליתי אנשים מצליחים, אמיצים, רגישים וחכמים שמוצאים את הכוח להגיע כל שבוע באותה שעה ולפתוח את ליבם ולשתף מהסיפורים וההתמודדויות שלהם בכל תחומי החיים. האנשים האלה נתנו לי את ההשראה והמוטיבציה לעשות כמותם.
עם הזמן נפתחתי וחשפתי עוד ועוד סיטואציות וקשיים שלי ביומיום. למדתי להתמודד עם החרדה ולא לברוח או להימנע. לא פחות חשוב מכך גם למדתי לא להתייסר ברגשות אשמה כשהחרדה היתה חזקה ממני ונדמה לי שהיא מנצחת.
דרך הקשבה לאחרים, אימפרוביזציות, תרגילים ושיחות קבוצתיות וכן גם משימות וחשיפות אישיות שלקחתי כ"שיעורי הבית" הצלחתי להתחזק ולהתקדם. מפעם לפעם קל היה לי יותר להביא את עצמי למפגשים. התחלתי להכיר טוב יותר את האנשים ולמדתי להרגיש שייכות וקבלה. הצלחתי לשתף אחרים בחוויות אישיות מחיי מבלי להרגיש ששופטים אותי .
עם הזמן החברות עם האנשים בקבוצה התחזקה ואפילו התחלנו לבלות מחוץ לפגישות ולצאת לפאב לאחר כל פגישה, לדבר ולצחוק. בקיצור הכרתי גם חברים .
התהליך היה מאתגר ולא פשוט אבל בהחלט עזר וקידם אותי כל פעם בצעד קטן נוסף עד שיכולתי לחשוף את עולמי ולהתנסות בחוויות שבעבר נמנעתי מהם. מדברים קטנים ועד גדולים: להגיד בוקר טוב לאנשים בעבודה, להחזיר טלפון לחבר מבלי לחשוש שיסנן אותי, ללכת לסרט לבד, לקבוע דייט… ובכלל לשנות גישה ולאפשר לעצמי לצחוק על עצמי, להתנסות, להיכשל, להצליח לסמן עוד וי על משימה שנמנעתי ממנה. אני מאמין שיש פני עוד דרך רצופה של התמודדויות אבל לפחות אני יודע שאני לא לבד.
התחלתי לשתף רגשות עם אנשים ופתאום התחלתי לראות שאנשים פותחים יותר בפני, משתפים אותי יותר ומתעניינים בי. הופתעתי מזה מאוד כי פשוט לא האמנתי שזה יכול לקרות לי. סיפורו של דוד ב. מקבוצת חיפה.
דרך הקשבה לאחרים, אימפרוביזציות, תרגילים ושיחות קבוצתיות וכן גם משימות וחשיפות אישיות שלקחתי כ"שיעורי הבית" הצלחתי להתחזק ולהתקדם. ככל שהגעתי ליותר מפגשים היה לי קל יותר להביא את עצמי למפגשים. התחלתי להכיר טוב יותר את האנשים ולמדתי להרגיש שייכות וקבלה. הצלחתי לשתף אחרים בחוויות אישיות מחיי מבלי להרגיש ששופטים אותי .
לפני שהצטרפתי לקבוצה – באופן כללי ההרגשה שלי בחיים לגבי עצמי היתה שיש אצלי משהו דפוק, שמשהו לא בסדר איתי. לא ידעתי על מה להצביע, אבל הייתי בטוח בזה שאני לא כמו שאר האנשים. לדוגמה: כשהייתי באוטובוס, הרגשתי שאנשים שמים לב שמשהו דפוק אצלי. לפני שהחלטתי להתקשר להצטרף לקבוצה חשבתי לעצמי שהתוצאה "הכי טובה" תהיה שאני לא אתבייש מזה ואתן לאחרים לראות מי אני, אבל לא הייתי מוכן להשלים עם הרעיון הזה…
בהמשך התברר לי שחלק מהאנשים עם חרדה חברתית ממש משוכנעים שמשהו "לא בסדר" איתם.
אני זוכר שבפעמים הראשונות החשש שלי לעלות לקטעי המשחק היה שמדרך התנועה וסגנון הקול שלי יקלטו שמשהו דפוק אצלי. גם בנוגע לחלק שבו יש שיחה פתוחה נזהרתי ממה אני אומר, מחשש ש"יעלו עלי" שיגלו עד כמה אני דפוק.
ניסיתי בעבר להתגבר על הקושי החברתי דרך קריאת המון מאמרים וכמה ספרים אבל עם הזמן הבנתי שאני באופן אישי לא מצליח לעשות עם זה משהו, הייתי חייב מסגרת שאליה אני בא ושם מתרגלים תכלס.
אני זוכר מגיל מאוד צעיר את הרצון לקשר חזק עם אנשים, אבל הרגשתי שאנשים סביבי רואים שמשהו דפוק אצלי ולא הסכמתי לעשות "צעד טיפשי" ולחשוף עוד יותר ממה שיגרום לאנשים לראות את הדפיקויות שלי. הפחד לפעמים היה כ"כ מוגזם עד שלדוגמה: היתה תקופה שחשדתי שיש לי תסמונת אספרגר ולכן אני לא מצליח להרגיש חיבור לאנשים. הרגשתי ממש ב"אבל" על המצב.
תובנה חשובה שראיתי על עצמי היא, שכשנמצאים בתוך הקושי והבנת המצב למעשה לא נכונה – החשיבה השגויה עדיין נראית מציאותית לגמרי ואי-אפשר להאמין לאלו שסוברים אחרת.
כיום, עם התובנה הזו אני גמיש יותר לגבי היכולת לשנות. עכשיו אני לא רק מבין אלא גם מרגיש שהמציאות שנראית לי עכשיו כנכונה בוודאות – לא בהכרח נכונה למעשה.
האמת היא שלא ממש ציפיתי לשינוי אמיתי. הייתי בטוח שהכי הרבה שאשיג יהיה שינוי קוסמטי.
הייתי ממש מיואש מהמצב ונואש להרגיש קרבה. הייתי מוכן לנסות רק בשביל הסיכוי הקלוש שמשהו באמת ישתנה.
לאחר כמה חודשים בקבוצה ראיתי שינויים שנראו והרגישו משמעותיים בעיניי. קיבלתי חיזוק רציני לשינוי שעברתי כשהלכתי לשיעור ניסיון בסדנא לדיבור בפני קהל ואמרתי שם משהו אישי מול כ15 איש מבלי להרגיש אתגר.
בנוסף פן מאוד חשוב היה החסם הרגשי. דיברתי עם אלון (המנחה של הקבוצה) והוא אמר לי דבר חשוב, שאנשים נחמדים שלא חושפים כלום על עצמם לא מאפשרים חיבור. בעקבות השיחה, עם הזמן התחלתי לשתף רגשות (התחלתי בדברים קטנים) עם אנשים ופתאום התחלתי לראות שאנשים פותחים יותר בפני, שאנשים משתפים יותר ומתעניינים בי, הופתעתי מזה מאוד כי פשוט לא האמנתי שזה יכול לקרות לי, לדוגמה האופציה שמישהי תביע בי איזשהו "עניין" אמיתי.
בשלב הזה משהו באמונה שלי שאני לא יכול להשתנות – התחיל להתפרק. למרות שכיום יש לי רצון להתקדם עוד הרבה, אני רואה את זה כאפשרי. אני אומנם לא מרגיש ביטחון מלא בזה, אבל אחרי שראיתי התקדמות שלא האמנתי שאפשרית עבורי – אני לא רק מבין אלא גם מרגיש שיש אפשרות להשתנות. דבר שהקל מאוד על תחושת הדיכאון וחוסר האונים, כי עכשיו ראיתי שיש לי את היכולת להשפיע על המצב בעצמי.
חשוב לי מאוד להדגיש שאנשים לא יצפו שהאמונה ביכולת להשתנות, תבוא מעדות כזו או אחרת.
חלקכם בטח משוכנעים ששינוי לא באמת אפשרי. אם זה מעיק עליכם או שאתם רוצים לשנות את הפחד מהחברה, תנו לעצמכם זמן להשיג שינוי מספק שיגרום לסדק באמונה שאומרת "אין לי סיכוי".
דוד ב.
(קבוצת חיפה)