מזהה ומתזמן את היציאה להפסקה של המרצה עוד לפני ההרצאה וחומק החוצה לעשות שיחת טלפון בהולה בסלולר.
״הלו, כן, מה? לא? לא נראה לי! כי לא! כי ככה אמרתי! טוב אז ביי! מדבר לסלולר כשלמעשה אין איש מדבר איתי מן הצד השני.״
זה היה הפטנט שלי שלא יקשרו עמי שיחה ביציאה מן ההרצאה ויבקשו שאחווה דעה ומה אני חושב על הנושא, ומה אני חושב על המרצה, ומה שהיא עשתה בהרצאה לסטודנט.
איש הרי לא יפריע לי כשכל גופי משדר שאני בשיחה חשובה, קריטית.
כמו כן אני משדר בגופי שאני אדבר כשאסיים עם הקיר, ולא איתם.
אבל מאז יש מחשב ביתי ומחשב נייד ואייפוד וסלולר ושעון סלולר ובקרוב גם גרסת האיש סלולר כגדג'ט.
בני נוער וצעירים ביישנים מוצאים את המחשב כמכשיר נוח שאינו מוריד את ההערכה העצמית שלהם, אינו גורם להם מבוכה או הסמקה או שיתוק במקום, להיפך.
הם מרגישים אתו בנוח. הם יכולים לשחק משחק רשת עם אחרים שהם מכירים או עם מישהו אותו מעולם לא פגשו ולעולם לא יפגשו, שעות הם יתקשרו דרך המחשב והמיקרופון. עבורם זו תקשורת, עבור האחרים זו תקשורת אבל לא תקשורת בינאישית.
הם יכולים לחבוט במקלדת, לצעוק ולעודד עצמם בשאגה מול המסך, ממש לצאת מגדרם, ולצאת ממשחק שמרגיש משעמם או שאינם מצליחים בו בלי לחוות תסכול גדול מידיי כי מיד הם יכולים למצוא תחליף בדמות משחק אחר, אפליקציה אחרת או לקרוא בו סיפור או ספר, וכמעט, כמעט אינטימיות הם יכולים למצוא בו בסרטי הפורנו.
אכן הם מפתחים התמכרות. מיד אחרי בית הספר או העבודה ינוחו מן הלחצים החברתיים מול המכשיר המאפשר להם לחוש נמרצים, בעלי כוח, שליטה וסיפוק. לעיתים אין להם צורך לאכול או שייקחו חטיף, כמו צעיר מאוהב שאינו רוצה לאבד רגע פנוי, וכל כולו בזוגיות.
הם מתעוררים בחופשיות ובבהילות לוחצים על הכפתור כמו מעירים את אהובם לעוד יום של זוגיות סוערת.
שעות על גבי שעות ללא הפסקה. איש לא יכול לעצור אותם, האם מישהו יכול לעצור מישהו מאוהב למנוע ממנו להיפגש עם אהובתו? גופו ישדר עצבנות, מתח, אי שקט ואז הסוהר יפתח את התא והאסיר יחמוק מכלאו אל החירות, אל המקום הבטוח.
10 שעות עבורו ביום מול המחשב זה ניסיון לרפא ולשכך את לחציו מול אי הנחת הסביבתית.
הוא כמובן לא יאשר שמדובר בהתמכרות ולא יכיר בה, האם אנשים אומרים על מי שמאוהב שהוא מכור? ברור שלא – הרי ברור שהוא מאוהב, ורק את הכמיהה למחשב המספק חיים חברתיים ומצב רוח מרומם מנסים לכבות.
הביישן מזהה את אי הנחת סביבו מול העיסוק הבלתי פוסק מול המחשב ועל כן ישדר שהוא שם גבולות מול צרכי המחשב שלו.
למעשה הוא מודד את הזמנים עם המשפחה או בכל אינטראקציה אחרת כדי לשוב אל "אהבתו – אהובתו" – המקלדת הקמורה ואיבריה העדינים …
הוריו ואחרים כבר קיימו שיחות רבות שזה לא יכול להיות השעבוד הזה למחשב – הוא בקי בשיחות אילו שמתחילות ואינן נגמרות.
הוא תמיד מבטיח לצמצם את הזמן במחשב, מבטיח שהוא מקשיב, מבטיח שזה לא נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה.
הוא יושב בשקט, מנענע ראשו להסכמה הם ההורים, הסוהרים, סוכני הגמילה מדברים ביניהם מעל ראשו:
"בדורנו זה לא היה, היינו משחקים בחוץ עד החושך, נפגשים עם החבר'ה" האב אומר.
"אויש אתה עם הדור פלמ"ח שלך, כיום זה לא ככה" האם תאמר.
״יופי, יופי תתמכי בו, ממש את מצליחה עם השטויות שלך לתקן אותי ומה הוא עושה בינתיים? מה שבא לו!״ יכעס האב.
״אני לא מוכנה שתעשה עליי ביקורת, נראה אותך!״ תביע האם את תסכולה מן הבן ומן האב.
״אחרי שאת משתיקה אותי תעזבי אותי, תתמודדי את איתו״ והוא קם ויוצא מחדר המתבגר. כך האב הכעוס, הנרגן יפתור את הבעייה.
"חכה רגע, לאן אתה הולך ". האם קמה אצה רצה אחריו.
הם יוצאים מחדרו בין אם בתחושה שהפעם זה עבד ובין אם בחוסר אונים שהם לא מבינים אותו – לא מבינים את הצורך הזה למחשב.
הוא ממתין דקותיים מוודא שהאויב לא מאזין ומדליק את המחשב.
מעבר לפן ההתמכרותי למעשה המתבגר הביישן מפורר את הבדידות דרך התקשורת עם המחשב, הוא מפתח יחסים עם המחשב כי הוא ויתר או נואש מקשרים חברתיים שנעשו יותר ויותר קשים עבורו.
המפגש עם המחשב מנחם אותו, לא מתיש אותו, מין מפגש מפויס, לא תובעני מרגיע.
לעיתים הוא מזהה את הבעיה, עיניו מביטות מעבר למסך, סוקרות את חדרו, הוא אפילו חוכך בדעתו אולי להתקשר עכשיו להיפגש עם חבר לכיתה, הוא מריץ השיחה בראשו, אבל אז זה נראה לו קשה מידי, מביך מידי, מלחיץ מידי, מיד הוא קובע נחרצות להתמודד עמה מחר, ומעודד מהחלטה זו, בינתיים הוא דבק במערכת יחסים זו עם המחשב.
סיפור של התמודדות
כל יום אחר הצהריים היה חוזר גל (שם בדוי) מבית הספר האזורי של הקיבוץ, ומתכנס בחדרו.
הוא חלם לשחק כדורגל אמיתי אבל שיחק במחשב משחק המונדיאל, שעות.
אמו שוחחה עמו בשיחות שהיו קשות כיוון שהיו ארוכות ולא נגמרות כמו עיסת בצק דביקה שמסרבת להיפרד מן האצבעות. השיחה הייתה מתחילה, היא הייתה הולכת סחור סחור. למעשה שיחות אילו היו סיוט עבור גל ועבור אמו.
היא לא ידעה להשפיע על בנה. הוא חווה מצוקה וגם היא.
הוא היה בודד, למעשה עד כיתה ו' עוד היו לו חברים אבל הוא התקשה יותר ויותר לבוא במגע איתם. הוא התקשה למצוא את מקומו. חברו הטוב נעשה חבר של עוד ילדים, וגל התקשה להיפתח לחברת ילדים נוספים.
מבחינתו רצה לשמור את חברו הטוב לעצמו, אבל זה התחיל להתרחק מגל,ונעשה קרוב במידה רבה לחבריו החדשים, וגל שלא היה גמיש התקשה למצוא מקום בחבורה הגדלה הזו.
אחר כך בחטיבה התפזרו בין כיתות שונות, והוא היה לבד בכיתה לחינוך מיוחד, וכך ממש התרחק מחבריו בקיבוץ עימם גדל.
כשבא אליי הוא היה בודד ומדוכא.
הוא תיאר עייפות ושעמום – המחשב זה כל מה שהיה לו.
הוא רצה קשר אבל לא ידע איך לחדש קשרים עם חבריו עימם גדל.
השיחות עמי עזרו לו לאתר בני גילו עימם חש רצון להיות בקשר.
הוא למד בשיחות איתי וגם תרגלנו איך להזמין אליו הביתה דרך שיחות טלפון.
הוא התפתל בכיסא אצלי בקליניקה, ביקש להעביר נושא וחזרתי לנושא זה.
לעיתים היה מבטל שיחות איתי כי זה נראה לו מאמץ גדול מידיי הדרישה הפנימית שלו שהייתה מגובה בדרישה שלי ובהשגחה שלי לשיפור מצבו החברתי.
הוא היה הודף אותי ואמר שהכל בסדר, שינה נושא, אבל אני שבתי ושאלתי אותו מה קרה השבוע בנושא החברתי.
הוא היה אומר שאין טעם, שהוא לא צריך את זה שאשאל אותו, שהוא יודע מה הוא צריך לעשות, שהוא יודע איך להזמין, היה אומר שאין לו בעיה להזמין אליו לביתו או להזמין עצמו לחברים.
עקשנותי המעצבנת פוררה אט אט את התנגדותו, הוא סיפר על התחלות קטנות במפגשים חברתיים.
כמו כובש יבשות או אלכסנדר הגדול ביקשתי הגדלת הנכסים.
הוא היה אומר שאין צורך בהגברת מאמציו החברתיים והיה בפעמים הבאות מדווח שעשה את השינוי הגדול בתחום החברתי שאפילו ביני לבין עצמי נראה דמיוני.
במקביל בדקנו כמה שעות מחשב יש לו ביום. בימי לימודים היו לו כ-4 עד 8 שעות מחשב. המחשב היה חבר, חברה, הכול.
כשהיה רעב היה רץ למקרר חוטף משהו כמו אשכול ענבים ביד אחת, ורץ עמו לחדרו, סוגר את הדלת עד שעות מאוחרות.
בסופי השבוע היה קובע שיאים בינו לבין עצמו, שעות היה מתלבט אם ללכת לשירותים, היה מתאפק עד שהיה מרגיש שהוא מתפוצץ, אז היה רץ, עושה צרכיו, ורץ חזרה לחדרו, טורק את הדלת וחוזר לפינה "הבטוחה".
בסופי שבוע היה יושב מול המחשב 12, 14 שעות… לשאלתי פה היה מסמיק קשות: "מה, אני לא זוכר, הרבה, לא יודע" ואז פלט "אולי 12 מקסימום 14 בערך", באנחה, משפיל עיניו לשטיח בקליניקה.
קבענו שיעשה יומן רישום בכל שבוע כמה שעות מחשב היו לו, עובדה זו לבדה גרמה לו למצוא פרופורציות ממקום של מודעות ובחינה עצמית.
כמו כן נקבעה מסגרת של שעות לעיסוקים מהנים ומשמעותיים שונים: זמן לבשל עם אמו, עיסוק שהיה מחבב בזמנו אך נדחק לפינה מול בת הזוג – "המחשב" – זמן לשחק עם אחותו הקטנה ואפילו לצאת אתה למגרש המשחקים, זמן לארוחות משפחתיות, וכמו שציינתי התחיל למצוא כוחות לנושא החברתי.
זמן המחשב ירד ל-2 שעות ביום. לעיתים היה מספר כי בסופי השבוע אולי פחות כי העיסוקים המהנים האחרים חזרו להיות משמעותיים וכבר לא היה לו זמן למחשב, אה, וכן, הוא התחיל לבקר במועדון הנוער 3 פעמים בשבוע.
טיפ טיפונת – דרכים להצליח
- מודעות עצמית: בחן עצמך כמה זמן ביום אתה צורך מחשב. כל הרגל שלילי, התנהגות שאנחנו צריכים לשנות זקוקה לאור יום לחשיפתה לאור, כן, אז באור הבהיר אין שקרים ומניפולציות לעצמנו.
- רשום משימות כיפיות, מהנות, קלילות ומשמעותיות שרצית לעשות ומן הסתם לא היה לך זמן עבורם עקב העיסוק במחשב.
- קבע סדר יום ושלב בו מרכיבים של משימות שרצית לעשות.
- בדוק כמה זמן עכשיו אתה נמצא במחשב ושאל עצמך האם תוכל לצמצם עוד.
- בדוק עם האנשים סביבך איך היית אז לפני השינוי ועכשיו איך הם חווים אותך. רמז: הם יגידו שאתה כל כך כיפי וכיף להיות אתך אחרי השינוי, שאתה נינוח ורגוע יותר.
- ענה על השאלה אם פיתחת התמכרות.
- הרגש טוב כשזמן המחשב הצטמצם והתרחב הזמן החברתי, תן לעצמך חיזוק על הצלחה.
- הרגש נוח עם עצמך כשסטית מהדרך וחזור למסלול לעבוד על הנקודות שהוזכרו לעיל.
