ביישנות ומערכות יחסים

 

הייתי מלא ברגשות, מוצף בהן כמו כוס מלאה המאיימת לגלוש, אבל לא ידעתי מה להוציא, כמו תור ארוך הנאבק ונחנק במעבר צר. לא ידעתי במה לשתף, ומה בינתיים לשמור לעצמי.

 

אז השארתי הכול בתוכי. הקשבתי והקשבתי והן, בנות זוגי אהבו את זה מאוד בתחילה, אבל אז הייתה באה השאלה המביכה: "ומה איתך, מה אתה אומר?"

 

זה היה כמו הניסיון שלי בהחלקה על הקרח, מתחיל בחוסר יציבות ומסתיים על התחת!

 

אז הייתי מעדיף להביט מבחוץ, ולא להסתכן.

 

חלקן המשיכו לשאול. אחרות התעייפו מלשאול אותי, חייכתי חיוך עם עיניי הכחולות העמוקות. לפעמים זה אפילו עשה עבודה טובה.

 

אבל אני הרגשתי שאני משעמם אותן, משעמם את עצמי, שטחי, הייתי נבוך, נלחץ ומגביר שתיקותיי והן מאסו בי.

 

וזה כמו אקדח המצמידים לרקה הגביר את הקושי לשתף.

 

עם השנים והביטחון בזוגיות, ובעיקר בעצמי, למדתי לשתף, אני נינוח יותר, זורם יותר. מטיל פצצות בלי בושה, למרות שאני בודק עדיין את מילותיי.

 

מהו הפחד לשתף?

 

הביישן שוקל מילים. הוא מנתח בקפידה ומנסה לנחש תוצאות הדיאלוג.

 

הפחד להעמיס מידיי – מה היא צריכה את הבלגן שלי.  אני אעמיס מידיי וזה יכביד עליה. למשל הביישן מרגיש שרע לו בעבודה, הוא חושב  להתפטר. הוא מסתובב עם "בטן מלאה"  אך מתקשה לשחרר מחשבות ורגשות.

 

אולי זה יגרום לבת זוגו צער, בלבול, לחץ, או קושי להתמודד עם מחשבותיו.

 

הפחד מביקורת וגינוי: הביישן רוצה לנסוע לאנטרקטיקה. בינו לבין עצמו הוא חושב: "אני משוגע, תבעני מידיי, חולם בהקיץ, עף על עצמי."  היא בת הזוג תגחך או גרוע מזה תכעס עליו. הרי רק החליפו את המכונית המשפחתית בסכום ניכר,ועכשיו רעיון משוגע ומופרך שכזה. היא לא תגיב טוב, זה סתם יעשה ויכוח. היא צודקת, אני מגזים, וכל הדיון הזה בתוך ראשו מבלי לשתף.

 

הוא הביישן מרגיש לא טוב בזוגיות, כועס על בת הזוג, מאוכזב או מתוסכל. יש לו ביקורת עליה, "אם אגיד זה סתם יעשה בלגן." הוא חושב, נזכר בפעם האחרונה ששיתף בביקורתו עליה.

 

התוכן מביך אפילו אותו. הוא מרגיש  שהוא עובר תקופה קשה, רגישה, הוא בוכה בקלות, מתפרץ בקלות, הוא לא יודע מה קורה לו, אולי הוא חולה, אולי הוא רוצה פסק זמן, אין לו יכולת לחלוק משהו שאפילו לא עבר דיאלוג בינו לבין עצמו.

 

הוא אוגר ואוגר  עד שזה מתפוצץ: אח"כ הוא צריך להתנצל- מסקנה: לא לשתף, זה סתם עושה פיצוץ. אם הניסיון שלו אומר שכאשר הוא משחרר אמירה מול בת זוגו זה מוביל לפיצוץ והוא לא חוזה הצלחה בטוחה בהמשך, הוא ישקול אם לשתף ועוד ישקול,ולבסוף יבטל הרצון לשתף. מצד שני הוא אוגר ואוגר ובסוף מתפוצץ.

 

הרגשת חוסר הגינות: הביישנית מרגישה חוסר הגינות במערכת היחסים ולא אומרת. בינה לבין עצמה היא מרגישה שמערכת היחסים נוטה על צידה ומכבידה עליה משמע היא טורחת יותר, הרבה יותר מבן זוגה, היא בודקת ונבוכה שהיא עושה כך. "מה את בודקת? למה את מגזימה  למה את עושה מכל דבר עניין, מה את "מתקטננת"? מה את ילדה? אין שיוויון בזוגיות ", לימדה ואמרה לה אמה פעמים רבות, "תסתמי ותבלעי את עלבונך", היא רותחת מבפנים. "למה את מנפחת הכול, תזרמי", היא מנסה להעביר את הדברים אבל לא מצליחה ונתקעת בדיאלוג הפנימי הזה. היא לא בטוח בביקורת שלה, והאם יש לה הזכות להעביר ביקורת.

 

כשיודעים לעשות ביקורת אך מתקשים לפרגן ולהעריך: היא הביישנית למדה לעשות ביקורת על חלקים שאינם מוצאים חן בעיניה אך לא על החלקים הטובים. היא חוששת שלא תצליח לעשות ביקורת בעתיד, כל כך קשה היה לה בעבר. והנה ימים טובים והיחסים טובים והיא לא מצליחה לשתף שדווקא טוב לה. היא לא כל כך מבינה מדוע אינה יכולה להגיד שטוב לה. היא רוצה להגיד אבל נבוכה ומסמיקה. אולי לא מגיע לה להרגיש טוב. אולי כל הטוב הזה הוא חלום מוגזם. במקום של הביקורת היא מצליחה לשחרר, אך במקום של הפרגון, של השמחה אינה מצליחה לחייך, להיות מאושרת.

 

כשיודעים לפרגן ומתקשים לעשות ביקורת:  "הכול בסדר, טוב, אין תלונות". בפנים הוא אומר לעצמו שאין תלונות גדולות, רק קטנות, בגדול הכול בסדר אז למה לעשות ביקורת. הוא יודע להחמיא אבל מאמין שאם יעשה ביקורת זה יפגע זה יקלקל לתמיד את מערכת היחסים ולמה לקלקל כשכול כך הרבה דברים טובים ולמה להסתכן באיבוד הדברים הטובים עבור ביקורת שרק תעכיר את היחסים.

 

מערכת היחסים הזוגית היא ווסת הלחץ לשחרר הכול, מכל המקומות שאינה מצליחה לשחרר:  היא הביישנית כל היום מתמודדת עם מקומות רבים בהם היא נשארת ונכבשת תחת כיבוש אכזרי ורודני. בכל האזורים היא ביישנית ושומרת על שתיקה כבושה אלימה. בבואה הביתה היא מרגישה חופשיה והיא יורה אש ותימרות עשן כבדות. היא משלחת מחסניות שלמות בבן זוגה שאינו מבין מדוע היא "יוצאת עליו", ואינו מבין שכאן הוא המקום היחיד שהיא יכולה להיות ביקורתית, חשופה ובטוחה. בכל מקום אחר היא נחבאת ולא נראית או נשמעת. 

 

 כשאחד ביישן והשני לא: המוחצן לא מבין מדוע קשה להגיד דברים עד הסוף, מדוע קשה לביישנית שאיתו לחוש בנוח, מדוע היא עדיין מעדיפה להתפשט בחושך, מדוע עדיין היא מתקשה להשתחרר ולרקוד בחופשיות, מדוע עדיין היא מתקשה להזמין ולארח את חבריו הרעשניים. הוא רוצה כל יום לארח, לעשות מסיבה, לעשות יחסי מין באור אך היא מתביישת. הוא לא מבין איך אחרי של השנים שהם יחד עדיין היא נבוכה במחיצתו.

 

הוא מרגיש כי היא עושה צעד קדימה וחוזרת לנקודת המוצא, וזה מעייף אותו כי הוא רוצה קדימה,ורוצה יותר חיים מוחצנים עם חברה סביבו, והיא צריכה שוב ושוב לחזור הביתה לסביבה השקטה הבטוחה שלה, להיטען ב"מאורה" שלה.

 

כאשר שני בני הזוג ביישנים:  כאן שני בני הזוג ביישנים. השתיקות ארוכות ודברים לא נאמרים, אם הם מדברים השיחות קצרות ומסתיימות במהרה כמו קרבות אגרוף שבסופם כל אחד חוזר אל הצד שלו לנוח, להתאוורר, לפני ההתגוששות הבאה, ששוב תהיה קצרה, עם שתיקות ארוכות. כאן הגוף מדבר במקום שפתותיהם. המתח חותך את האוויר הכבד. השיחה קצרה, המטען לא פורק, המתח נשאר בעינו, הבעיות לא נפתרו, לעיתים יהיה שימוש בטכניקות של passive aggressive בשימוש מכוון בשתיקות, או התעלמות מופגנת.

 

 

סיפור של התמודדות

 

מדובר בזוג בני 33 ו-34. הוא משרת במשטרה. אהוב ומוערך, שם הוא מצליח להגיד דברים למרות שגם שם אינו מצליח להיות אסרטיבי ומרגיש פעמים רבות פראייר. היא עבדה בעבר בחינוך ומזה 5 שנים אינה עובדת. היא ניסתה להיות עצמאית ולמכור אוכל ביתי אותו היא עושה ברגישות ובהצלחה רבה אך לא הצליחה לתמחר את המאכלים שלה והפסידה כי מכרה תבשיליה  בזול מידיי. מאז הרגישה שאין לה כוח לחזור לעבודה, שהעבודה מתישה אותה, הרגישה שאינה מסוגלת לעמוד על שלה כשהיא כה מתביישת.

 

ובבית? שניהם אנשים ביישנים, מופנמים. בתחילה ובהמשך היו השתיקות שלהם ארוכות.

 

הוא היה אומר שהכול בסדר ורצה להישאר בעמדה זו, למה לבוא בביקורת, הסתפק במועט והיא הייתה מבטאת יותר ביקורת אך גם היא התקשתה להגיד דברים עד הסוף, ולבסוף אחרי 3 דקות שהיו מדברים הייתה שיחתם גוועת חרישית,ולא הצליחו להניעה מחדש.

 

הייתי כאן הכוח המניע, המאיץ, המרגיע, המדרבן, המאפשר, המודיע כאשר השיחה גוועה כי בעוד רגע הזמן להוסיף עץ למדורה כי הלהבה נכבית בעוד רגע. שיבחתי על הצלחות קטנות והיא הייתה מסמיקה, מאדימה קשות אבל מרגישה שהיא מצליחה.

 

ועבורו שהיה שוב ושוב אומר שהכול בסדר הייתי מחמם אותו לכעוס עליי ואז עליה. הוא היה מתחמם לאט אבל אז כועס, רוטן עליה. ומצא להפתעתו שמערכת היחסים לא ניזוקה, לא מתפרקת, היא הייתה אומרת לו להפתעתו הגמורה שזה בסדר לעשות ביקורת, שאינה כועסת, שתנסה לשים לב ולהיות מודעת לנושא שהעלה, שתפנים את זה כי זה מפריע לו.

 

לאט, לאט ממקום של קברניט ומלח, מפרש ורוח כשאני נאלץ כתת רגליי מראש של הסיפון, אל ההגה ולהפעילם, ולתת להם רוח וכיוון רוח טוב דיו, הצלחתי סוף כל סוף לנוח, להתרווח בכורסא שלי בניחוחות והם הצליחו לדבר 10 דקות, 12 דקות, 20 דקות, שעה שלמה!

 

זה בא לאט, לאט, הם היו צריכים לחזור מידי זמן מסוים למאורות שלהם להיטען מחדש, לנוח, להירגע. אבל זה קרה. סוף סוף הם ניווטו לבד את הסירה שלהם והניעו אותה למקום חפצם, היא למדה לבטא עצמה ובחופשיות נושאים טובים, לפרגן, הערכתה העצמית עלתה, הצליחה לנהל משאים ומתנים מוצלחים, והוא למד שהביקורת שלו לא מחרבת יחסים, שזה בסדר לעשות ביקורת, שזה בסדר לרצות דברים, לדרוש דברים. הם למדו לדבר האחד עם השני!

 

 

טיפ טיפונת  דרכים להצליח:

 

  • ללמוד להרגיש שאנחנו בסדר, שהרעיונות שלנו אולי לא נורמליים, מופרכים אבל עדיין אנחנו  בני אנוש נורמליים ויכולים לבטא גם רעיונות וחלומות לא נורמליים.

 

  • יש ימים טובים ויש ימים לא טובים, לשתף משמע לשתף בטוב וברע, ברע ובטוב.

 

  • מערכת יחסים טובה יכולה לשאת ביקורת שלילית הנאמרת בצורה בונה.

 

  • זוגיות היא המקום האמור להיות הבטוח אך אין זה השדה היחידי לביטוי. לא נכון לביישן ליצור רק מקום אחד לביטוי, בו לא יהיה ביישן ולשמור על המקומות האחרים כשדות בהם יישאר ביישן. הזוגיות עלולה לסבול מחוסר איזון זה, ורק בה "יצא על בת הזוג". חשוב לבטא עצמנו באופן אותנטי ומותאם בכל שדה  שהוא.

 

  • חשוב לדבר על הביקורת, על ההרגשה כשאין שיתוף או הוגנות בזוגיות. סוגיה זו מתישה ומתסכלת ביישנים רבים בזוגיות, ובני זוג רבים החשים חוסר הגינות וחוסר איזון לגבי העומס עליהם מול העומס על הצד השני. הם עלולים לא לבטא עד נקודת הרתיחה, להתפוצץ בשלב מסויים  ובטעות ללמוד שעדיף לא לבטא מחשבות, רגשות ומשאלות. חשוב לשתף וללמוד איך ניתן ליצור תמיכה ושותפות עם בן הזוג ולא שתיקות, סודות ומרחק מעיק.

 

  • חשוב לשתף גם על דברים כיפיים וחוויות טובות. ביישן המתקשה לשתף עלול למצוא שהרגש היחידי שקל לו לבטא דרכו הוא כעס ותסכול ולנקז הכול דרך רגש זה. כדאי לבטא את כל הרגשות בחופשיות.

 

  • ביישן עשוי למצוא שגם בן הזוג שלו מתלבט באותם נושאים ומתקשה כמותו ושעצם השיתוף משחרר, מנחם, מסייע לבן הזוג להכיר עוד פנים שלנו.

 

  • הביישנות והקושי לשתף תוקעים כנראה יותר מהחומר עצמו לגביו מתלבט הביישן אם לשתף. הביישנות מונעת זרימה, מלחיצה גם את הביישן המרגיש שהשיחות לא זורמות וגם מלחיצות, מערפלות ושמות במקום לא נוח את הלא ביישן.

 

  • חשוב לחוש בנוח עם הביישנות. לדעת שזה בסדר לחוש כך וזה בסדר להתלבט, ושזה בסדר לשתף.

 

  • הביישן עשוי ללמוד שגם בן הזוג  הלא ביישן מתבייש לעיתים, נבוך, נלחץ. אם יהיה נינוח יותר ילמד שביישנות אינה רק תכונה אלא בעיקר מצב, ולעיתים רק מצב זמני, כמו מזג אוויר העשוי להשתנות, כמו שאחרי הגשם והעננות הקודרת,צפוי מזג אויר של שמיים בהירים ושמש מחממת.

 

  • לבטא משאלה או פחד או כמיהה אינה בעיה אלא עשויה להיות מתנה נעימה לעצמו ואולי גם לבן הזוג. זה בסדר לבטא זאת!

 

  • מותר וזה טבעי לריב ולהתווכח. רוב בני האדם עושים זאת וממשיכים הלאה כשורה. ריב עשוי לעשות את מערכת היחסים גמישה יותר.

 

 

 

כתב: גילי רוזן כץ ( M.S.W ) – מטפל התנהגותי קוגניטיבי בעל ניסיון עשיר בטיפול בצעירים, בני נוער ובמבוגרים, כמו גם בהדרכת הורים. מנחה סדנאות לשליטה עצמית, מנחה צוותים חינוכיים וטיפוליים, מנחה ומלווה מפקדים בצה"ל .

 

 


 

הרואה ואינו נראה – מדריך מעשי להתמודדות עם ביישנות

קבוצות טיפול – להתמודד עם חרדה חברתית ביחד