יש לי חרדה חברתית. היא מתבטאת בכך שאני לא מסוגלת לעבור בהמולה של אנשים מבלי להלחץ. אני בטוחה שכולם בוחנים אותי וכל צעד שלי. אני מתהלכת כרוח רפאים, מצפה שלא ישימו לב לקיומי. לפעמים אני מאמינה בזה כל כך חזק שבאמת קורים מקרים שאנשים לא רואים אותי. אני בן אדם עצוב. לא אוהבת להכיר אנשים…
הגעתי לקצה גבול היכולת שלי ואני מרגישה שאני פשוט חייבת לשתף את זה עם אנשים שאולי יבינו. זה הולך להיות פוסט פריקה ארוך, ממש מודה למי שיקרא עד הסוף. אני מתקרבת לסוף שנות העשרים שלי, ומדבר אחד נמנעתי כמו מאש כל החיים שלי. מדבר אחד, שיושב על קצה פסגתה של החרדה שלי: זוגיות. לא נכנסתי…
השתתפתי בשני סוגים של קבוצות. הקבוצה הראשונה הייתה קורס CBT. ובה למדתי את התיאוריה אודות חרדה חברתית – החל מהמקום במוח שאחראי על החרדה, ועד להסברים מה גורם לחרדה הזו ודרכי התמודדות. למדתי גם לזהות אמונות יסוד, מחשבות אוטומטיות, וכן התנהגויות ודפוסים של הימנעות, שקשורים לחרדה החברתית. הדברים הללו מבחינתי היו יומיומיים ומובנים מאליהם…
שוב הפסקה, המרצה שחררה את כולם ל-10 דקות. אני קם מהכיסא, "תירגע, זה רק 5 מדרגות מפה, כמה צעדים והתאים ממתינים לך…" ניגש בהליכה מגושמת אל עבר השלט שמורה על כיוון התאים, מסתכל הצידה ובוהה בחלל כדי לא ליצור קשר עין עם סטודנט מוכר, ובתקווה לקבל את הזרם המיוחל. פותח את דלת השירותים ומגלה עשרות…