קצה פסגתה של החרדה חברתית שלי: זוגיות

הגעתי לקצה גבול היכולת שלי ואני מרגישה שאני פשוט חייבת לשתף את זה עם אנשים שאולי יבינו. זה הולך להיות פוסט פריקה ארוך, ממש מודה למי שיקרא עד הסוף.
אני מתקרבת לסוף שנות העשרים שלי, ומדבר אחד נמנעתי כמו מאש כל החיים שלי. מדבר אחד, שיושב על קצה פסגתה של החרדה שלי: זוגיות. לא נכנסתי בכלל לעולם הזה. לא ידעתי מה זה דייט. כלום. כשהתחילו איתי אחת להרבה זמן ברחוב או באיזשהו מקום אחר, בלעתי רוק, הזעתי, נתתי טלפון בלית ברירה כי לא הייתי מסוגלת לומר לא ואז פשוט סיננתי אותם בגלל חוסר יכולת אקטיבית לדחות. לא נכנסתי לעולם הזה כי ידעתי טוב מאוד בלב שאף אחד לא ירצה אותי, שאני דפוקה /משעממת /טיפשה / מתוסבכת ועוד כל מיני מחשבות לא נעימות על עצמי, ושבבנאדם הראשון שידחה אותי אני פשוט אתמוטט. אז נמנעתי. אחרי שעברו הנעורים, ואז חצי משנות ה-20, הפאניקה מהחיים שמתחילים לעבור מול העיניים ומההבדל הנצבר ביני לבין בנות גילי עשתה את שלה, והחלטתי להתחיל להילחם בכל החזיתות של החרדה, כולל בזו של הזוגיות. אז נכנסתי תמימה מאוד לעולם חדש ולא מוכר, ובניסיון הראשון שניסיתי נפל עליי כמו איזה מלאך גואל, גבר מקסים, מגן ועוטף, ח"חניק, שהבין אותי. והזדהה איתי. ותמך בי. והדריך אותי בצורה כמעט אבהית. והכניס אותי לתוך בועה קסומה כל כך מדהימה של תקופה קצרה בה הוא גרם לי להרגיש שמצאנו אחד את השנייה כמו בתוך סרט, שהוא לא מפסיק לחשוב עליי, ושאנחנו אותו הדבר והוא האחד שלי. הוא גם היה הראשון שהתנסיתי איתו מבחינה מינית. הרגשתי כמו בחלום. אחרי תקופה מאוד מאוד קצרה הוא נסוג בצורה פתאומית, פוצץ לי את בועת הקסם והשאיר אותי לבד, שבורה לחלוטין מהחוויה וההתנסות הכל כך ראשונית ותמימה, ועם ביטחון שנפל חזרה את כל מה שבתקופה הקצרה ההיא הצלחתי להעלות. החלטתי להמשיך ולנסות הפעם גברים מהעולם שבחוץ ולא ממסגרות של ח"ח, יצאתי עם כמה מטינדר ומפייסבוק, חוויתי עוד שתי דחיות והרגשתי איך כל הפחדים שלי מתממשים ואיך כל מה שחשבתי על עצמי ומנע ממני להיכנס לעולם הדייטים היה נכון. בשבוע האחרון נרשמתי לאוקייקיופיד. רק הכניסה לאפליקציה וההתכתבות עם גברים בה הכניסו אותי לרמות חרדה כל כך גבוהות שלא זכרתי הרבה הרבה זמן. אחרי כמה ימים כבר לא הייתי מסוגלת להמשיך להיכנס ולהתכתב איתם, ופשוט הפסקתי לענות ונעלמתי. עם אחד מתוכם שכבר הספקתי לעבור לווצאפ יצאתי במאמצים עילאיים לדייט אתמול, ובבוקר קיבלתי הודעה שהוא "לא הרגיש שזה היה זה". אני באמת לא מסוגלת לחוות עוד דחייה. את השניים האחרים שעברתי איתם לווצאפ דחיתי בהודעה שגם היא גבתה ממני מאמצים על אנושיים וניסוח של שעה, ומיד אחר כך סגרתי את הטלפון מרוב פחד לראות מה הם יכתבו אם בכלל. אני פשוט לא מסוגלת לחיות ככה יותר. אם להתכתב עם גברים "רגילים" קשה לי, לדבר בטלפון קשה לי, לצאת לדייט קשה לי, לדחות או להידחות קשה לי, מה כבר נותר לי לעשות? בלתי אפשרי לחיות עם רגישות כזו וחוסר ביטחון כזה. הבעיה היא שאחת התשובות שעולות לי לסירוגין מדי פעם לראש היא לצערי להתאבד, כי אולי אין באמת פיתרון אחר לבעיה כל כך נטועה ומושרשת חזק 🙁

3 thoughts on “קצה פסגתה של החרדה חברתית שלי: זוגיות

  1. שלום, קראתי ומאוד הזדהיתי עם התחושה של הדחייה וההתמודדות איתה
    מנסיוני (גרוש + 4 בזוגיות שנייה) אני יכול לומר שאכן זו הזירה המורכבת ביותר של יחסים אבל יכולה להיות גם מאוד מחזקת ותלויה הרבה מאוד בבן/בת הזוג
    יש לא מעט ללמוד על תקשורת טובה והתמודדות/ויסות עם הרגשות כדי להתחיל להנות מהדרך, אשמח לעזור

  2. היי! מבינה אותך.. גם אני באותה הסירה. החרדה משתקת לי אפילו את החשק. גם אני מאוד חרדה מדחיה ומלדחות אנשים ואפילו אני יכולה לחשוב על זה יום שלם ורק להתעסק בזה.
    אני פשוט מזמן כבר הבנתי שזוגיות זה לא מה שיהפוך אותי ליותר מאושרת בחיים, אלא רק אני עצמי וכמה אני מקשיבה לעצמי ולמה שטוב לי. מבחינתי זוגיות זה בונוס ואני לא רואה את זה כאסון אם לא אמצא אף אחד. אבל כמובן שיש את הנפילות האלה, למשל כשאני חולה בדרכ עולה בי החשש והפחד שאזדקן לבד.
    תנסי להבין שכמו כל החרדות, כמה שתעשי את זה יותר זה יהיה פחות ופחות מפחיד עם הזמן. את יכולה לראות את זה כאימון בהתחלה ולהגיד לעצמך שהמטרה היא לא מציאת זוגיות אלא אימון למציאת זוגיות. תנסי לקבוע יעדים מדידים לדוגמא דייט אחד בחודש וכו.. תנסי לדבר עם אנשים שנראים לך נוחים יותר ושהאינטרקציה שלך איתם פחות מלחיצה.
    אם הצלחת לעשות שינוי בתחום אחר בחיים שלך ולהוריד את רמת החרדה בחזיתות האחרות אז יש לך את היכולת, יכול להיות שפה תצטרכי להתאמץ יותר ולעבוד יותר קשה אבל תשתדלי ללכת בצעדים קטנים כל פעם ככה שלא תרגישי מאוד מאויימת.
    העצה שאוכל לתת לך ממה שלמדתי על עצמי היא לפעול כמה שיותר מהר. לדוגמא: יצאת לדייט והבנאדם לא מתאים לך, אל תתבשלי עם זה יום שלם אלא תאזרי אומץ ותכתבי לו באותו רגע וככה תרגישי הקלה מהר יותר וגם זה פחות יאיים עלייך בפעמים הבאות.

  3. היי!
    אני כותב בקצרה כי זו דרכי אבל דעי שמאד הזדהיתי שממש בא לי לעזור ולתמוך.
    אולי תנסי להודיע מראש לגבר שאותו את הולכת לפגוש על החרדות שלך. בשביל זה אני מציע לך לקבל את עצמך יותר, וזאת על ידי שתמצאי בעצמך את התכונות החזקות שבך ואיתן להגיע לדייטים.
    תבואי עם הכנות שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.