דרך הקשבה לאחרים, אימפרוביזציות, תרגילים ושיחות קבוצתיות וכן גם משימות וחשיפות אישיות שלקחתי כ"שיעורי הבית" הצלחתי להתחזק ולהתקדם. ככל שהגעתי ליותר מפגשים היה לי קל יותר להביא את עצמי למפגשים. התחלתי להכיר טוב יותר את האנשים ולמדתי להרגיש שייכות וקבלה. הצלחתי לשתף אחרים בחוויות אישיות מחיי מבלי להרגיש ששופטים אותי .
לפני שהצטרפתי לקבוצה – באופן כללי ההרגשה שלי בחיים לגבי עצמי היתה שיש אצלי משהו דפוק, שמשהו לא בסדר איתי. לא ידעתי על מה להצביע, אבל הייתי בטוח בזה שאני לא כמו שאר האנשים. לדוגמה: כשהייתי באוטובוס, הרגשתי שאנשים שמים לב שמשהו דפוק אצלי. לפני שהחלטתי להתקשר להצטרף לקבוצה חשבתי לעצמי שהתוצאה "הכי טובה" תהיה שאני לא אתבייש מזה ואתן לאחרים לראות מי אני, אבל לא הייתי מוכן להשלים עם הרעיון הזה…
בהמשך התברר לי שחלק מהאנשים עם חרדה חברתית ממש משוכנעים שמשהו "לא בסדר" איתם.
אני זוכר שבפעמים הראשונות החשש שלי לעלות לקטעי המשחק היה שמדרך התנועה וסגנון הקול שלי יקלטו שמשהו דפוק אצלי. גם בנוגע לחלק שבו יש שיחה פתוחה נזהרתי ממה אני אומר, מחשש ש"יעלו עלי" שיגלו עד כמה אני דפוק.
ניסיתי בעבר להתגבר על הקושי החברתי דרך קריאת המון מאמרים וכמה ספרים אבל עם הזמן הבנתי שאני באופן אישי לא מצליח לעשות עם זה משהו, הייתי חייב מסגרת שאליה אני בא ושם מתרגלים תכלס.
אני זוכר מגיל מאוד צעיר את הרצון לקשר חזק עם אנשים, אבל הרגשתי שאנשים סביבי רואים שמשהו דפוק אצלי ולא הסכמתי לעשות "צעד טיפשי" ולחשוף עוד יותר ממה שיגרום לאנשים לראות את הדפיקויות שלי. הפחד לפעמים היה כ"כ מוגזם עד שלדוגמה: היתה תקופה שחשדתי שיש לי תסמונת אספרגר ולכן אני לא מצליח להרגיש חיבור לאנשים. הרגשתי ממש ב"אבל" על המצב.
תובנה חשובה שראיתי על עצמי היא, שכשנמצאים בתוך הקושי והבנת המצב למעשה לא נכונה – החשיבה השגויה עדיין נראית מציאותית לגמרי ואי-אפשר להאמין לאלו שסוברים אחרת.
כיום, עם התובנה הזו אני גמיש יותר לגבי היכולת לשנות. עכשיו אני לא רק מבין אלא גם מרגיש שהמציאות שנראית לי עכשיו כנכונה בוודאות – לא בהכרח נכונה למעשה.
דוד ב.
קבוצת מים שקטים – חיפה
