וידויים קצרים

בהפסקה באוניברסיטה

שוב הפסקה, המרצה שחררה את כולם ל-10 דקות. אני קם מהכיסא, "תירגע, זה רק 5 מדרגות מפה, כמה צעדים והתאים ממתינים לך…" ניגש בהליכה מגושמת אל עבר השלט שמורה על כיוון התאים, מסתכל הצידה ובוהה בחלל כדי לא ליצור קשר עין עם סטודנט מוכר, ובתקווה לקבל את הזרם המיוחל. פותח את דלת השירותים ומגלה עשרות סטודנטים שוטפים את ידיהם בזרם קולח, מפטפטים, חלקם צועקים, ממשתנות ומהתאים. אני נכנס אל תא פנוי עם דופק של סיום מרתון ומחכה. הראש שלי צועק עליי: "מה, אתה מטומטם? איפה הזרם?!". הזמן כאילו תקוע אצלי אבל אנשים ממשיכים בשלהם, ורק אני מאחור, תקוע…מוריד את המים, שיחשבו שכן הצלחתי במשימה שלי, שלא נתקעתי מאחור…רץ לבניין המשרדים, שם השירותים מבודדים, נקיים וריקים, לא יפריעו לי שם, כאילו אני בבית…
נותן ספרינט חזרה לכיתה, שטוף זיעה יותר ממה שהייתי מקודם ומאחר להמשך ההרצאה. אני משפיל מבט, רק לא ליצור קשר עין, שלא ישימו לב למבוכה שמשתקפת מהאודם והזיעה שעל פני.
חוזר לכיסא שלי בפינת הכיתה, ורק מהרהר – האם אזכה להיות בריא?

יריד לימודים

יש לי מחר יריד לימודים גדול של שירות לאומי ואני באמת לא רואה איך אני הולך להסתדר שם עם כמות ענקית של אנשים ולא להרגיש כאילו אני רוצה רק לברוח ולהתחבא 🙁 אני שונא חרדה חברתית.

אני מתביישת בתוצאות של החרדה יותר מבחרדה עצמה

אני מתביישת בתוצאות של החרדה יותר מבחרדה עצמה. באי היכולת שלי לעבוד אפילו במקצוע שלי בחברה גדולה. באי המוכנות שלי לעבוד בתפקידים נלווים למקצוע שלי. באי היכולת שלי לעבוד בדברים אחרים שזמינים ללא מקצוע. מתביישת בבושה שלי מכך שאני לא מסוגלת להסביר.

לצאת מהדירה

לפעמים כשאני מתכוונת לצאת מהדירה ושומעת בדיוק שהשכנים יוצאים, אני מחכה ליד הדלת עד שילכו ואז יוצאת כדי שלא אצטרך להגיד להם שלום.

חיבוקים ונישוקים

משתדלת לשבת בקצה השולחן ולהנהן שלום ולחסוך את החיבוקים והנישוקים המביכים.

שאף אחד לא יסתכל עלי

בכיתה אני מתיישבת בשורה הכי אחרונה בפינה כדי שאף אחד לא "יסתכל" עליי…

פעם בכיתה

בגיל 15 עוד לפני שידעתי בכלל שקיימת אצלי חרדה חברתית, הייתי נשארת בכיתה ולא זזה מהמקום שלי משמונה בבוקר תחילת הלימודים, עד לצהריים לסוף הלימודים, גם אם הייתי ממש חייבת ללכת לשירותים או רציתי לקנות אוכל כי גוועתי ברעב…

מסך של חרדה מפריד ביני ובין אין סוף האפשרויות

אני אדם בעל דעות מגובשות ויחד עם זאת גם אישה פתוחה ואינטלגנטית. מאד נעים לדבר איתי, יש לי גם נעימות כזו ומשהו מיוחד שגורם לאנשים להתעניין בי ובמה שיש לי לומר. אבל אני דיי בודדה, כי המסך הגדול הזה של החרדה מפריד ביני ובין אין סוף האפשרויות לקשרים חברתיים פוריים ומשמעותיים. אז אני מתחיה מהפנטזיה בה אני קולחת בדיבור, מצליחה להביא את עצמי בלי להסמיק, להזיע, לרעוד ולהחנק כשיותר מאדם אחד מסתכל עליי. מחכה ליום שאלו יהיו חיי ואוכל להמשיך בדרכי למימוש, בלי דפיקות לב רועמות ומיותרות.

מסמיקה

אני לא מסוגלת להיות בחדר מחומם או סגור.ישר מסמיקה כמו עגבניה. חייבת חלון פתוח.

בכל הרצאה

בכל הרצאה, בעיקר בחלקים בהם המרצה פונה לקהל.. אני בחרדה שהוא יפנה אלי….

הערב ראיתי באירוע חבר טוב. המשכתי ללכת

הערב ראיתי באירוע חבר טוב. היה חבר טוב. אחד מאלה שיודעים על החרדה ומקבלים, גם אם לא מבינים. ראיתי אותו עומד ליד הרבה אנשים והמשכתי ללכת. שלא יראה אותי. התביישתי. לדבר איתו בפני האנשים האחרים. שיראה את השינויים שבי. אולי התביישתי שיחשוב שהשמנתי. אולי התביישתי פשוט ממנו. הוא אדם שאני אוהבת, המשכתי ללכת.

מסיבת סיום

כשהיו החזרות למסיבת הסיום השכבתית בחטיבה, המורה איפשרה לי להשאר בחדר קטן ליד חדר המורים כי היא ידעה שאני לא מסוגלת ללכת לאולם המלא.

בשירותים

כשאני נמצא בתא השירותים אני ממתין שהכל יהיה פנוי כדי שאוכל לצאת החוצה מבלי להתקל במישהו ואצטרך לנהל שיחה.פעם שהיתי בתא במשך שעה וחצי.

שיעורי ספורט

בכיתה ט' הייתי חרדה כל כך להשתתף בשיעורי ספורט במיוחד במשחקי הכדור הקבוצתיים אז הגיעה הפעם שהחלטתי להבריז פעם ראשונה מהשיעור ונשארתי בשירותים ולא זזתי במשך שעה שלמה מפחד שיגלו אותי.

היא מדברת

פעם אחת שתקתי באירוע בטבע עם הרבה חבר'ה שאני לא מכירה, מלבד החבר שלי, בקושי שתיתי ואכלתי, ועד שהעזתי לבקש משהו אחרי 4 שעות, הבחור שהיה אחראי על האוכל אמר:" או, היא מדברת, דווקא יפה לה…" נשארתי רעבה חח. ..מהבושה !!

חרדה חברתית זה בדידות ושונות. זה להיות אוויר. בלתי נראה. בלי נוכחות.

חרדה חברתית זה בדידות ושונות. זה להיות אוויר. בלתי נראה. בלי נוכחות. וכעס עצמי שלא נגמר. למה לא אמרתי את זה? ולמה לא דיברתי כמו שצריך? ולמה לעזאזל קשה לי להסתכל בעיניים? ולהרים טלפון? ולדבר!!! פשוט לדבר. באותנטיות ושיחרור. כמו בבית. כמו שאני באמת. בלי מיליון פילטרים ושכבות הגנה. לדבר בלי לשפוט את עצמי בראש בזמן אמת. ל-ד-ב-ר. חלום… רק אז אני ארגיש באמת חופשייה.

מתקשרים אלי

כל פעם שמתקשרים אלי, חברות לדוגמא, אני מתה מבפנים. אף אחד לא מבין את זה. אני מסננת לרוב, אבל אח״כ טוענים שאני מוזרה ויש לי סוג של אוטיזם. למה לא מבינים ששיחת טלפון עבורי זה לחצים בכל הגוף? 🙁

This Will Haunt Me for Weeks