מיינדפולנס במשפט אחד זה תרגול של היכולת שלנו לפגוש את הכאן ועכשיו ממקום של קבלה, חמלה ואי שיפוטיות. (לכתבה המסבירה בהרחבה על מיינדפולנס אפשר ללחוץ כאן)
אחת השאלות שחוזרת אליי כמעט בכל סדנה או פגישה בקליניקה היא: האם קבלה היא לא פאסיביות? והאם חמלה כלפי עצמי היא לא סוג של ויתור או חולשה?
החשש הזה מובן מאוד. רבים מאיתנו רגילים לחשוב שאם נקבל את מה שיש, נוותר לעצמנו — ובעצם נישאר תקועים, חסרי תנועה, חסרי שינוי.
אבל האמת שאני רואה את זה אחרת לגמרי.
קבלה, כפי שאני מתרגלת אותה ומנחה אחרים לתרגל אותה, היא פעולה אקטיבית מאוד. זו בחירה מודעת לתת רשות מלאה לעצמנו להרגיש את מה שהמציאות מביאה, בדיוק כפי שהיא. דווקא מהמקום הזה — לא של הדיפה אלא של פגישה אמיצה — נולד החופש. חופש לפעול מתוך חיבור פנימי, ולא מתוך האוטומטיים שלנו. כשאין קבלה — יש מלחמה. כל פעולה שנעשה מתוך הדיפה או הדחקה נובעת מהאוטומט שלנו, ומי שמוביל אותה הוא הפחד, ההיאחזות והחרדה. בתוך זה אין באמת בחירה חופשית.
אבל כשיש קבלה אמיתית — דווקא אז אפשר לבחור פעולה מודעת, כזו שמגיעה מחיבור ולא מהישרדות.
איך זה נראה בפועל?
אני אתן דוגמא מהקליניקה שלי:
מטופל מגיע אליי ומספר שכבר שבוע הוא סוחב איתו תחושת מועקה בחזה. לרוב כשאנחנו מסתובבים עם תחושה כזאת רובנו ננסה להזיז אותה הצידה, ננסה אולי לחשוב חיובי, אולי ננסה להסיח את הדעת, יש אנשים שבמקרים כאלה יפנו לחומרים מרגיעים כגון סמים, סוכר, קפה ועוד. בחלק מהגישות הטיפוליות ינסו המטפלים לברר מה גרם לזה: מה קרה השבוע? מה מעיק? איך אפשר להקל או להעלים?
בגישה מבוססת מיינדפולנס — אנחנו עושים משהו אחר לגמרי.
אני מזמינה את המטופל לעצום עיניים, ואז אנו יושבים יחד, ופשוט עושים מקום למועקה, נושמים לתוכה. בלי למהר לפתור. בלי להחליף אותה במשהו אחר. מתבוננים בה בסקרנות אמיצה: איך היא מרגישה בגוף? האם היא זזה? מה היא מזמינה אותנו לראות? מתבוננים בה כאורחת ולא כאויבת.
פעם אחר פעם אני נפעמת לראות את אותו קסם קורה: תוך דקות המועקה משתנה. לפעמים היא גדלה ואז נרגעת, לפעמים היא נודדת למקום אחר בגוף, לפעמים היא פשוט מתפוגגת לאט. ובעיקר — היא מתחילה לדבר איתנו. מתחתיה מתגלים רגשות עדינים, זיכרונות, תובנות שלא היו נגישות קודם. לעיתים הקבלה הזו מאפשרת מגע עם מקומות עדינים בנפש, ולפעמים היא מגלה לנו את מה שמסתתר מאחוריה.
יש משהו מיוחד בכך שהתחושה זוכה לתשומת הלב שלנו, ויש לה את הכוח לשנות את עצמה פשוט כי הסכמנו להיות איתה. אז ביחד אני והמטופל פשוט שוהים וחוקרים את התנועה של התחושה בגוף ובתודעה
והרגע שאני הכי אוהבת בטיפול הוא הרגע שבו אני רואה את ההקלה על פניו ובגופו של המטופל – הקלה וחופש. חופש להרגיש, חופש להיות, הרגשות הם כבר לא איום או משהו שיש להימנע ממנו, אלא משהו שיש לי היכולת להכיל ולפגוש ואז מהמקום הזה צומח חוסן, צומח אומץ וצומחת נוכחות חיה.
תרגול ״מפגש עם עצמי״:
לסיכום
קבלה אמיתית היא פעולה אקטיבית היא האומץ לשבת רגע בשקט עם הכאב, עם הפחד, עם החוסר ודאות — עד שמשהו מתבהר. ואז נולדת פעולה חופשית, שלא מונעת מפחד אלא נובעת מחיבור אמיתי.
זהו היופי שבתרגול מיינדפולנס.
לא בריחה, לא מלחמה — אלא פתיחות למה שיש. ומתוך זה נולד חופש, חוסן והאומץ לפגוש את החיים כמו שהם על כל מה שהם מביאים לפתחנו.
כותבת המאמר נועם באומגרטן עו"ס קלינית, מטפלת רגשית בגישות מבוססות מיינדפולנס ו- ACT, מדריכת הורים ןמטפלת קבוצתית. מנחת קורס ויסות רגשי וחוסן ב"מים שקטים".
