13 שנה של התגברות על חרדה חברתית

סיפור אישי על 13 שנה של התגברות על חרדה חברתית.

 

HERE YOU GO…

 

כל חיי חייתי עם חרדה חברתית. מאז שאני זוכרת את עצמי לא יכלתי לדבר עם ילדים. זה הכל התחיל עם בעיית דיבור מהיר שגרמה לאנשים להסתכל עלי עם מבטים משונים, אז המשיך לחיים של שתיקה ובסוף לבידוד מלא מהעולם.. רק אני והספרים שלי, הציורים והאומנות. הייתי מדוכאת אבל ידעתי בתוכי שאני יכולה להיות אחרת, וזה החזיק אותי מעל המים במשך 9 שנים של בידוד כמעט מוחלט.

 

היה לי גם ADD לא מאובחן , מה שכמובן אמר זלזול מלא ומוחלט של המורים שהיו סביבי במשך כל תקופת הבית ספר.. עזבתי את הלימודים בגיל 17 במחשבה שלעולם לא אוכל לחזור ללמוד.

 

שנים חלפו וכשהייתי בת 17 החלטתי שאני הולכת לחיות חיים אחרים, שאני הולכת לשנות את החיים שלי בגלל שחייבת להיות דרך אחרת..

 

התחלתי ללכת למפגשי מדיטציה וגיליתי שיש אנשים טובים בעולם , וזה הוביל אותי לטוס לחול לגמרי לבד בחיפוש אחר לימודים שיתאימו לי.

 

המסע הראשון כמובן היה יכול להיראות קצת קומי מהצד… כל צעד קטן היה מלווה בפאניקה וחרדה ומבפנים דרשתי מעצמי לא לזוז ופשוט להשאר איפה שאני . "אין לך ברירה, את. לא. בורחת. לשום.מקום"

 

עם השנים הטיסות נהיו קלות וניסיתי ללכת ללמוד בפעם השנים, הפעם בלימודי נטורופתיה וגם בשעורי ריקוד שבועיים בסטודיו בתל אביב.

 

דברים השתפרו לאט לאט עד שהגיע השינוי הגדול- פגשתי את המורה שלי מארצות הברית.

 

היא היתה עדינה וביישנית, אומנותית וגותית כמוני אך באיזו דרך קסם היא גם היתה אחת הרקדניות המופרסמות בעולם. הכוכבת של עשרות פסטיבלים ברחבי העולם… וכשהסתכלתי עליה החלטתי בלי ספק שיום אחד אני אצליח לרקוד כמוה.

 

טסתי לארצות הברית ולמדתי ממנה את כל מה שיכלתי ללמוד, תוך כדי פחד משתק לצאת מהבית אבל לא נתתי לו לעצור אותי מללכת לשעורים.
חזרתי לארץ לכמה שנים רצופות של אימוני ריקוד ואין ספור טיסות לאירופה ולארצות הברית…


שנים עברו והמורה שלי הכריזה שמעולם לא היתה לה תלמידה שעובדת כל כך קשה, התלמידה החרוצה ביותר שאי פעם היתה לה.
אם היא רק היתה יודעת שאני בעצם נלחמתי על השגת החיים אותם רציתי לחיות.

 

עד שיום אחד זה סוף סוף קרה: נהייתי רקדנית… הופעתי ברחבי הארץ וגם בחול, ועם הזמן נהייתי מורה ואפילו מפיקה של הפקות מחול!
הופעתי עם המורה שלי ועם הלהקה שלה, הפקתי הפקות ענק בארץ וניהלתי עשרות רקדניות מהארץ ומחול….

 

הילדה שהייתי פעם לא הייתה מאמינה אם היא היתה רואה את האישה בת ה31 שאני היום.

 

אבל לפעמים (היום למשל) הקולות חוזרים… והם אומרים לי "את לא יכולה! את לבד את זוכרת? אולי תוותרי סוף סוף? .. הם תמיד יעזבו אותך."
ולפעמים הם נשארים. יום, יומיים, אפילו לחודש לפעמים…

 

ואני נושמת, ומסתכלת עליהם בעיניים. והולכת ליצור אומנות בסטודיו. ואני הולכת ללמד. ואני לא נותנת להם לעצור אותי כמו שמעולם לא נתתי.
היום הם בסך הכל זכרונות.

 

לפעמים אני חולמת ללמד אנשים ביישנים ריקוד, ולספר להם באופן אישי את הסיפור שלי. אבל בכנות.. אני עדיין לא יודעת איך. אבל יבוא יום ואני אלמד איך להשתמש בכלים שלמדתי בשביל לעזור לאנשים להתחזק מעבר לחרדה ולתוך ריקוד.

 

זה החלום שלי.. ויום אחד הוא יקרה.

 

אליזבט זוהר

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.