בתור אנשים רגישים, ובעצם בתור בני אדם בכלל, אתם בטח מכירים את הרגעים האלה שבהם ההצפה גדולה מדי, הכאב גדול מדי, והכי קשה שברגעים האלה יש תחושה גדולה של לבד. לבד מול העולם, מול מה שקרה לנו ומול הגורם לכאב.
תרגול טונגלן בא לעזור לנו בדיוק בנקודה הזאת. כשמשהו מרגיש גדול מדי, כואב מדי ולבד מדי. טונגלן הוא תרגול בודהיסטי של נתינה וקבלה, שיש בו משהו קצת הפוך מהאופן שבו אנחנו רגילים להתמודד עם כאב. במקום לנסות להרחיק מאיתנו את מה שכואב, להרגיע אותו או לגרום לו להיעלם אנחנו נושמים אותו פנימה ובנשיפה אנחנו מוציאים החוצה רכות, הקלה וחמלה. זה אולי נשמע קצת מוזר בהתחלה. הרי כשכואב לנו, האינסטינקט הטבעי הוא בדרך כלל לעשות בדיוק את ההפך, להתרחק מהכאב. אבל יש משהו בתרגול טונגלן שלא מתנגד לכאב. להפך, הוא מאפשר לנו להתחבר לכאב הגדול מאיתנו, וכך אולי להרגיש פחות לבד ויותר מחוברים.
אני חושבת שאחד הקשיים הגדולים שלנו בהתמודדות עם כאב הוא תחושת הלבד. התחושה שאנחנו לא מובנים, שרק אנחנו סובלים ממשהו, שאף אחד לא באמת יכול להבין את מה שאנחנו מרגישים.
והתרגול בא לפגוש אותנו בדיוק שם.
פמה צ’ודרון כותבת על תרגול טונגלן בספרה ״להתחיל במקום שבו אנחנו נמצאים.״
אחד הרעיונות היפים שהיא מביאה הוא שהתרגול לא דורש מאיתנו להיות במקום אחר או להפוך למישהו אחר לפני שאנחנו מתחילים. להפך, אנחנו מתחילים בדיוק עם מי שאנחנו ועם מה שנמצא כאן עכשיו. פמה צ’ודרון מתארת את טונגלן כתרגול שבו, במקום להרחיק מאיתנו את מה שכואב ולא רצוי, אנחנו מסכימים לפגוש אותו. כך היא כותבת-
“כשרגשות ותחושות בלתי רצויים מתעוררים, ממש נשמו אותם פנימה והתחברו עם מה שכל בני האדם מרגישים. כולנו יודעים מה זה להרגיש כאב מכל הסוגים.”
אבל הנשימה פנימה אינה רק מפגש עם הכאב האישי שלנו. דרך הכאב שלנו אנחנו מתחברים גם לחוויה האנושית הרחבה יותר.
כפי שכותבת פמה צ’ודרון:
“הנשימה פנימה נעשית עבור עצמכם, במובן זה שהיא חוויה אמיתית ואישית, אך בעת ובעונה אחת אתם מפתחים גם את הקרבה והשייכות לכל הברואים. אם אתם יכולים להכיר את הכאב בתוך עצמכם, אתם יכולים להכיר אותו בכולם. ההכרה בכך שבכל העולם אנשים מרגישים בדיוק כמוכם, הופכת באותו רגע להיות זמינה עבורכם.”
טונגלן בעיני הוא כלי אבל גם תפיסת עולם. תפיסה שאנחנו יכולים להרגיש את המצוקה שלנו, שאנחנו יכולים להיות מיכל. תפיסה שהכאב הוא חלק מהחיים, שהוא לא רק שלנו ושאנחנו לא לבד. שאנחנו יכולים להיות ביחד מיכל לעצמנו ולאחרים. הוא גם כלי ממשי שמלמד אותנו איך להרגיש את מה שכואב לנו. הוא מצפן, והוא הידיעה שבכל רגע נתון יש לנו מה לעשות עם מה שאנחנו מרגישים.
אני שומעת בקליניקה את המצוקה הקשה של אנשים רגישים, ובעצם של כל אדם שחווה מצוקה ומרגיש לבד. מרגיש לא מובן, מרגיש שזה יותר מדי… ובעיקר את הצורך שאני כמטפלת אקח את הכאב ואמצא לו פתרון.
אני חושבת שתרגול הטונגלן ואימוץ שלו כתפיסה וככלי לחיים אומרים שאנחנו מוכנים לחיות את החיים כמו שהם. שאנחנו יכולים לסמוך על עצמנו, שיש לנו את היכולת להתמודד עם מה שיבוא. שאנחנו מקבלים את עצמנו ואת הרגישות שלנו, ושיש לגוף וללב מיכל שיכול לשאת את מה שאנחנו מרגישים.
היופי של הטונגלן, ומה שהוא מוסיף בעיניי על פני תרגולים אחרים של קבלה, הוא החיבור לכלל, חיבור לכאב כתופעה אנושית ולא רק אישית. הוא מאמן אותנו להרגיש, להכיל ולדעת שבכל רגע, גם הקשה ביותר, יש לנו כלי שימושי שיכול להוות עבורנו מצפן. בין אם אנחנו אנשים רגישים או אנשים המתמודדים עם טראומה, עצב או בדידות הכול חלק מחוויה אנושית גדולה יותר. וכל שאנחנו צריכים לעשות הוא לנשום פנימה את הכאב ולהוציא החוצה אור ורכות.
זה נשמע פשוט, ואולי אפילו סתמי. איך נשימה פנימה והחוצה תשנה משהו? אבל זו חוכמה עתיקה, וכל מה שאני מציעה לכם הוא פשוט לנסות.
אז איך מתרגלים טונגלן?
בהתחלה אנחנו מתאמנים רק על השאיפה והנשיפה, על הכנסת האוויר והוצאתו. פמה צ’ודרון קוראת לזה “עבודה עם המרקם”. אנחנו שואפים פנימה כהות, כבדות וחום, ונושפים החוצה לובן, קלות וקלילות. הרעיון הוא לנשום פנימה את הגורם לסבל ולהוציא החוצה ריפוי.בשלב הזה אנחנו לא צריכים להתחבר לכאב מסוים או לחשוב על משהו שמטריד אותנו. אנחנו פשוט מתאמנים על התנועה הזאת להכניס פנימה את מה שכואב ולהוציא החוצה רכות והקלה.
אחר כך אנחנו עוברים לכאב האישי שלנו. לדוגמה, אם הכאב שלי הוא פרידה מבן זוג, ומה שאני מרגישה הוא עלבון ובדידות, אני מתחברת לכאב של כל מי שחווה עכשיו אובדן, עלבון ובדידות. אני נושמת את הכאב הזה פנימה. לא רק את הכאב הספציפי שלי, אלא את הכאב ככלל. את החוויה האנושית המשותפת של אובדן ובדידות. ובנשיפה אני מוציאה החוצה אור, רכות וריפוי עבור עצמי ועבור כל מי שחווה עכשיו כאב דומה. כך, דרך הכאב האישי שלי, אני מתחברת למשהו גדול יותר. אני כבר לא לבד בתוך החוויה הזאת.
ואפשר גם לתרגל סתם ככה, ביום־יום. לא חייבים לחכות לרגע של הצפה או מצוקה גדולה. אפשר להתאמן “על יבש”. לשאוף פנימה כאב אוניברסלי, או לדמיין את הכהות והכבדות. להתחבר לרגע לסבל הקיומי, לתת לו מקום ונוכחות, להכניס אותו פנימה ולהרגיש שאנחנו חלק ממשהו אנושי ומשותף. ואז לנשוף החוצה אור, רכות וחמלה.
אפשר להתחיל בכמה נשימות בלבד, בקצב שמתאים לנו. ואם המפגש עם הכאב מרגיש מציף מדי, אפשר גם לעצור ולחזור לתחושת הגוף ולנשימה הטבעית. אנחנו לא צריכים להכריח את עצמנו להרגיש יותר ממה שאנחנו מסוגלים לשאת כרגע.עם הזמן, התרגול יכול להפוך למשהו שאנחנו חוזרים אליו גם ברגעים הקשים. לא בהכרח כדי שהכאב ייעלם, אלא כדי שנוכל לפגוש אותו אחרת, להרגיש אותו, לתת לו מקום, ולזכור שגם בתוך הכאב שלנו אנחנו לא לבד.
כותבת המאמר: נועם באומגרטן עו"ס קלינית, מטפלת רגשית בגישות מבוססות מיינדפולנס ו- ACT, EMDR יוגה רגישה לטראומה, מדריכת הורים ומנחת קבוצות מוסמכת.
רשימת מקורות-
צ'ודרון, פ'. (2001). להתחיל במקום שבו אנחנו נמצאים: מדריך לחיים מתוך חמלה. פראג.
