מסיבה. המון אנשים ברחבת הריקודים. אני פוסע לרחבת הריקודים, משני צידי המדרגות המובילות לרחבת הריקודים,זוגות עיניים בוחנות אותי, חוקרות אותי, את צעדיי המהוססים, את גופי הכעור, את גון עורי החיוור עתה כל כך בחשיכה, איך התלבשתי, לא מסתיר את הכרס, המכנסיים נשרכים על הרצפה הדביקה, והנעליים מזעזעות, איך באתי איתן, חושב לעצמי.
אני מנסה לרקוד אבל המוסיקה לא לטעמי, הכול רועש לי, אנשים מנופפים בידיהם קרוב מידיי לפניי, כמעט אצבע נכנסת לפניי, ומישהי בעקבים רומסת אותי בדרכה, האם אני כה דוחה, לא נראה? בת זוגי מבחינה שאני קפוא, היא הופכת כף ידה לשאול מה קרה אך יש רעש, המוסיקה חזק מכדי לדבר, היא אוחזת בי חזק יותר ואני הודף את קרבתה, שלא תידבק, שלא יראו אותנו במצב אינטימי מידיי, קרבתה מדגישה את מבוכתי, ממצב של מדשדש, מתנדנד מעמידה על רגל שמאל לרגל ימין, אני קופא ולא זז, והיא בת זוגי ספק כועסת, ספק מתוסכלת, ספק מבינה, שואלת אם אני מעדיף לא לרקוד אלא לשבת, אני יודע שהיא מתבאסת ואני מנסה לחזור לנדנד רגליים אבל כפות ידיי קשורות לגופי בדבק חזק מידיי המכביד איבריי, לא מצליח, בת זוגי מחייכת אליי כאחות רחמנייה לחולה סיעודי, ואני כועס עליה, ועל עצמי, עוזב בכעס אותה לנפשה, הולך לשירותים, משתין ומסתובב כארי בסוגר ולא מוצא שקט, הולך אל בר המשקאות,"שני צייסר", חדות אני אומר לברמנית החמודה שמחליקה שתי כוסיות קטנות על דלפק העץ הדביק לעברי, מרים הראש וכמו תרופה שותה"תרופה" אחת, מרעיד גוף, ידיים, רגליים, ראש, לשון נמשכת החוצה כמו לא רוצה להיות קשורה לדבר המחליא הזה,ומיד מרים ראשי שוב לאחור,ולוקח עוד מנה של "תרופה"
תוך דקות אני מרגיש סחרחורת לא רצויה, אבל מרגיש איך השער נפתח, חורק, ענקי, נע לאיטו, פותח חריץ, זרם אוויר קריר ואחריו צונן, קר, הנה נפתח צוהר ענקי ומן השער באים או רצים סוסים בדהרה ופילים וג'ירפות ואריות ודובים בכבדות מהירה וכולם עוברים דורסים אותי, כולן רצות אל החופש, כל החיות שהיו כלואות ששות אל החופש, אל המרחבים, אל חוסר ההגבלה ואיתם כמו שומר הטירה אני ממהר אחריהם לראות אנה הם באים והנה הגעתי, הגעתי אל החופש, אל החירות, אל השלווה, אל המקום השקט, אבל החי, המקום הלא כבוש, הלא כלוא, ואני חייה חופשיה כמותן, עם חדק ענקי, צוואר ארוך, גמישות חתולית, עוצמה נוראה של החתול הגדול השחור, ועיניי כה מסוכנות,אבל תנועתי קלה, זורמת, חרישית ועוצמתית ואני פוסע בעוצמה שאיני מכיר אל רחבת הריקודים חזק, קל, משוחרר, חייתי, ועדין, מיוחם ומסוכן לסביבתי, ובו בזמן בן זוג נפלא, כולי מחייך אל בת זוגי, אני נע סביבה וסביב עצמי, גפיי משוחררות, עכשיו ידיי מתנופפות ללא בושה ניתזות לעבר אחרים בתנועות ריקוד עזות,עוצמתיות, אני ניגר זיעה, וזיעתי מלוחה ומתוקה, ואני כה חזק, כה בטוח בעצמי, רוקד שעות כאילו אין בטרייה המצריכה מטען ללא גבול, ללא מגבלה, ללא בושה…
לרוב כשאני מגיע למועדון ריקודים אני מכיר את ההרגשה כמו בריצות ארוכות, בהתחלה חשים אי נחת, קמצוץ סבל ומחשבה שזה מיותר לגמרי, נראה שאי הנחת לא תרפה אבל לאט, לאט הגוף מתחמם ומשתפר מצב הרוח, האדרנלין והאנדורפינים חומרים כימיים הנמצאים מוכנים בראשנו מאוחסנים במחסני ענק ורק מבקשים לצאת, אילו עושים קוקטיל חזק בראשי ואני מוצא שבלי אלכוהול אני מסוגל לרקוד ולהשתטות כמו אחרון השיכורים במועדון, אמנם זה לוקח זמן עד שהם ימזגו לדם וישפרו את מצב הרוח, אבל הצ'ופר הוא שאין hang over למחרת.
אני נפגש עם צעירים רבים בסדנאות. הם כל כך מתביישים שהם מתביישים להגיד שהם מתביישים.
אני חושף עצמי לפניהם, מספר להם שאני ביישן המתמודד עם הביישנות שלו, ואז זה מאפשר הפשרתם, מישהו בצד ימין שלי בקבוצה הצעירה הזו של בני 17, 18, 20 יגיד גם אני, ועוד אחד ועוד אחד יאשרו שגם הם טיפה ביישנים לפעמים,"מי לא ביישן לפעמים ?" יגידו ובצדק.
ואני שואל אותם,"מה אתם עושים במועדון כשאתם מתביישים?" ומתקן מייד "כשאתם לא זורמים", את הביטוי "זורמים" הם מכירים. "שותים כמובן", כולם אומרים.
"אי אפשר לרקוד בלי אלכוהול, אי אפשר להתחיל עם מישהי בלי אלכוהול", אף אחד לא מתקן, לא אומר שאין צורך, זה רגע ההסכמה היחידי במפגש, כדי להרגיש חופשי, לא מובך, לא מתבייש צריך לשתות- כולם מאשרים שזה ככה!
מדובר בבעיה רחבת היקף של צעירים רבים, הטוענים שכדי להשתחרר הם זקוקים לאלכוהול.
הם רוצים לחוש חופשיים, טבעיים, משוחררים ואין להרגשתם דרך אחרת לחוש טבעי מלבד האלכוהול.
למעשה האדרנלין תוך כדי הריקוד או הספורט היה מקלף את השריון הקושר אותם אבל חסרה להם ההתחלה, נקודת זינוק משופרת.
למעשה מוכרים זמרים ואומני במה לא מעטים, כמו אריק איינשטין ז"ל שתיאר בחייו,למשל שבכדי לעלות על הבמה היה שותה קוניאק בשביל להשתחרר, עד שהחליט כי נמאס לו לשתות כדי לא להתבייש על הבמה.
סיפור של התמודדות
אריאל ( שם בדוי) הוא צעיר ואמן צעיר. הוא זוכה למחמאות. בת הזוג שלו מתמוגגת ממנו כשהוא על הבמה אנשים אוהבים אותו שר ואת החן שבחיוכו, אבל הוא חש לא בנוח על הבמה, לא משוחרר, עולה על הבמה בכבדות, נעמד מול המיקרופון ובאותה נקודה יישאר עד תום המופע, ומזיע כמו מטורף להגדרתו.
לימדתי אותו כי ללחץ טבע קבוע לרוב. הלחץ מטפס לפני האירוע המלחיץ – העלייה לבמה, על הבמה ברגעים הראשונים יהיה שיא הלחץ וזה ידעך תוך זמן מוגבל מאוד של דקות. למעשה רוב האנשים החווים חרדה או מצוקה שוכחים זאת. הם זוכרים את שיא הלחץ, את השיא – peak ומתעלמים או לא שמים לב להקלה אחריה.
כמו במקרים אחרים ביקשתי ממנו לתעד את יומן הלחץ מתי הוא עולה ועולה, ומתי הוא דועך.
הוא גילה להפתעתו שהוא נרגע תוך ביצוע מספר שירים, בשיר השני או השלישי, לא אחרי,ואז הוא קליל יותר, עד רגע גילוי זה חשב כי"תרופת ההרגעה" עבדה- האלכוהול שטרח לשתות כמו קמיע אתו הולכים,ולעולם לא שוכחים אותו.
ניתחנו את מרחב הבמה ואיך הוא יכול לנוע בו, בהמשך גם תרגל ירידה אל הקהל.
התגובות של הקהל היו טובות מאוד ובת זוגו אהבה אותו בהופעותיו עוד יותר מקודם,אמרה שהוא נראה חזק יותר ולא חלש, כריזמטי, כובש, בטוח בעצמו.
לימדתי את אריאל להאמין לניתוח של המתבוננים בו, על פני המחשבות השליליות שהיה כמו קהל ביקורתי מאוד.
אריאל החל לחוש בטוח יותר. נינוח יותר זורם יותר, והימים לפני המופעים הפסיקו להיות סיוט – ימים בהם לא ניתן היה לדבר אתו. אריאל התחיל לחוש שהוא נהנה על הבמה והתחיל להאמין למה שאמרו עליו, כבר לא פסל את המחמאות בתנועת יד מבטלת ובהסמקה עזה, ובעיקר למד שאין צורך באלכוהול כדי להצליח בהופעותיו.
טיפ טיפונת – דרכים להצליח
- למדו את הפוטנציאל באדרנלין המשתחרר בהתרוממות רגשית במסיבה כיפית, בריקודים וכו'.
- האדרנלין משתחרר במוח ויוצר הרגשה טובה והוא נפלא על פני שתיית אלכוהול שעלולה להוביל להתמכרות כפתרון למבוכה בסיטואציות חברתיות.
- לא אלכוהול צריך אלא לשחרר במוח….
