לא להתייאש מלחפש את המקום שבו אנחנו מצליחים להתבטא ולהרגיש בנוח. 

 

הגעתי לקבוצת מים שקטים לפני כשנה וחצי, פגועה וחסרת ביטחון, לאחר ניסיון תעסוקתי מאוד לא חיובי בלשון המעטה. במשך שנתיים לא קודמתי ולא התפתחתי מקצועית. המנהלות שלי תפסו אותי כביישנית, חסרת ביטחון ולא אסרטיבית דיו בשביל להתפתח וללמוד עוד כלים המקצועיים. ולא רק שהן לא קידמו אותי, גם לא היה להן את האומץ להיות שקופות לגבי חוסר התכניות שלהן לקדם אותי. במשך שנתיים שלמות עשיתי אך ורק את העבודה השחורה שניתנת לעובדים החדשים. נתנו לי קצת חבל להיות אחראית על איזה עבודה שחורה אחרת, משהו שלא רציתי לעשות, אבל לקחתי את זה כי לא אומרים לא למנהלת כשאת רוצה להתקדם ולהשאיר רושם חיובי. ואז הגיעה ההודעה, זמן קצר לאחר שחזרתי מחופשת הלידה- פיטורים. באיחור של מעל שנה הם גילו שלא יכולים להמשיך להעסיק אותי כעובדת חיצונית בלי לקלוט אותי, ואני למעשה פוטרתי. מי שהיה באותו יום שבו פרקתי את זה בקבוצה בוודאי זוכר את תחושת השבר. כמה ששנאתי את העבודה, זה עדיין היה מקור הכנסה יציב ונוח. חששתי מאוד ממה יהיה, מכיוון שידעתי כמה התחום שלי צר וכמה הצד המקצועי שבו התעניינתי צר עוד יותר. אבל בעיקר בעיקר- הרגשתי שאין לי מה להציע. הייתי מאוד חסרת ביטחון לגבי היכולות שלי, וידעתי שחוסר הביטחון שלי מקרין בכל מקום ושכולם קולטים את זה מיד, ככה שמי יקבל אותי? התחלתי ללכת לראיונות להתמחות, שהיו גם הם מקטינים ומצמצמים. מקום אחד אפילו לא חזר אלי אחרי ראיון של 4 שעות! התסכול וחוסר האונים היו גדולים, וכל הזמן התחושה הזו שאני לא מספיק טובה, שלעולם לא אצליח בשום מקום כי אני לא מצליחה לפתוח את הפה שלי מול מנהלים ואני לא מספיק אסרטיבית ולא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך בזמן אמת ומכיוון שאלו מיומנויות שנדרשות בכל עבודה ובעיקר בעבודה שלי, כנראה שלא אצליח בשום מקום…

וכל הזמן תחושת הדיסוננס הזו בין איך שאני מגיעה לידי ביטוי בסביבות בהם אני מרגישה בנוח- כמו בקבוצה של מים שקטים- הרגשתי מעורבת ומצליחה לבטא את עצמי, לעומת איך שאני מגיעה לידי ביטוי במקומות עבודה ובעיקר מול מנהלים.

ואז התחילה תקופה שבה החלטתי שאני שולחת קו"ח לכל מה שנשמע לי אפילו קצת מעניין. שלחתי ושלחתי, והגעתי לראיון. כבר מהראיון קלטתי שעומד מולי מנהל אחר, ומתברר שצדקתי.

לפני חצי שנה הגעתי לתחום אחר, שהוא לא ממש התחום שלי ומאז שהתחלתי את העבודה שם אני כאילו אדם אחר. תודה לא-ל, זכיתי למנהל שהוא תיקון של כל המנהלים שפגשתי בהם עד היום. אני לא מפחדת ממנו בשום צורה, אני מעלה מולו קשיים באופן חופשי, אני יכולה להגיד לו לא- והוא מקבל את זה. אני מרגישה שאני מקבלת אמון, בלי שהייתי צריכה להוכיח את עצמי, וזה רק מגלה לי כמה דרייב פנימי יש לי, כי אני לא עושה בשביל להוכיח משהו, אני עושה כי אני רוצה. גיליתי שאני יכולה להיות אסרטיבית! נכון שלא תמיד, ונכון שלא עם כולם, ונכון שזה עדיין קשה, אבל זה אפשרי! יש שיחות שניהלתי באופן אסרטיבי ולא מתנצל שאחריהן באמת הרגשתי שמגיעה לי טפיחה על השכם.

 אני עובדת באופן עצמאי כל יום, כל היום. ניהול תהליכי הליווי, ניהול סדר היום שלי, ניהול ההחלטות מה לעשות- הכל באחריותי. אני בקשר עם המון גורמים ואנשים ולרוב נהינת מזה. וזה כל פעם מפתיע אותי הרצינות שבה לוקחים אותי- אנשי שיקום אחרים, משתקמים שאני מלווה ובני משפחותיהם. אני זוכה לפידבקים חיוביים על העשיה שלי, וזה משמח אותי מאוד. אני זוכה סוף סוף להרגיש עשיה, משמעות וסיפוק בעבודה שלי. אני מרגישה שהכוחות והחוזקות שלי מצאו מקום להתבטא ולהיות מוערכים, וזה משמח אותי כי זה כל כך לא ברור מאליו.

עוד דבר שגיליתי לאחרונה הוא שאני מגלה לא מעט מעורבות ויוזמה. לאחרונה התחילו לעבוד אצלנו עם מערכת ממוחשבת חדשה. נתתי למנהל שלי הרבה פידבקים והצעות ייעול, עד כדי כך שהוזמנתי, יחד עם עוד עובדת ותיקה לפגישה עם ההנהלה הבכירה! אני! שלא הצליחה לפצות פה מול המנהלות הקודמות- הבאתי את ההצעות שלי והפידבק שלי על המערכת מולם.

אז החרדה לא נעלמה לה, היא עדיין שם בדיבור לפני קבוצה, היא שם לפני פגישות- מה שגורם לי לעיתים להתכונן אליהן מראש ולקבל על כך הערכה מהמנהל , החרדה שם לפני שיחות עם אנשים קשים, או אנשים שמתנגדים. היא שם בפחד הזה שאשכח דברים, שאשכח פגישות, שאקבל ביקורת שלילית, שאומר דבר טיפשי, שלא אעשה דברים כמו שצריך… היא שם אבל אני מתמודדת איתה, ובגלל שהמסגרת היא חיובית אז זה יותר קל. אני צופה אותה מראש ויודעת שזה יהיה ככה. ואני יודעת שגם אחרים מתרגשים לדבר לפני קבוצה, ורואה מנהל שמאדים כשהוא מעביר הרצאה אישית, אז אני מבינה שהכל בסדר ואני בחברה טובה…

ובעיקר, מתחילה לחלחל ההבנה הזו שכולם אנשים. גם מנהלים. אני מדברת עם מנהלים\ות אחרים ורואה שאף אחד לא מושלם. לא כל המנהלים יודעים להסביר את עצמם היטב, ולא כולם אסרטיביים בצורה יוצאת דופן, ולא כולם מאורגנים ומסודרים, ולא כולם עם ביטחון עצמי בשמיים (כל הדברים שאיימו עלי..). הם פשוט אנשים.

לטיפול פסיכולוגי כפי שרציתי עוד לא הלכתי, אבל זה מדהים כמה שחוויה חיובית יכולה להיות מעצימה יותר מכל טיפול. אני מכירה על כך תודה לאלוקים, אני יודעת שזה ממש לא ברור מאליו ושמחה מאוד שזכיתי לכך.

בזמנו [בקבוצה] די התנגדתי לקשיבות [מיינדפולנס], אז היום אני לא מתרגלת ממש קשיבות אבל זה במודעות, ואני מצליחה יותר לשים לב כשמצב הרוח שמשתנה ולטריגרים שגורמים לכך… וזה די מועיל להצליח לשיים את הרגשות ולהיות מסוגל להתבונן על התהליך הרגשי שאתה עובר בזמן אמת.

אין לי 'טיפים', כי התחושה היא ש"במקרה" זכיתי להגיע לסביבה שמאפשרת לי לצמוח, אבל זה כן יכול להיות בעיני מסר מעודד לכך שיכול להיות אחרת. שווה לזכור שגם אנחנו והחרדה יכולים להיות תלויי קונטקס, ולא להתייאש מלחפש את המקום שבו אנחנו מצליחים להתבטא ולהרגיש בנוח.

One thought on “לא להתייאש מלחפש את המקום שבו אנחנו מצליחים להתבטא ולהרגיש בנוח. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.